עיריית ראשון לציון החליטה לאפשר לזוגות המקיימים משק בית משותף, לרבות זוגות חד מיניים, ליהנות מזכויות של זוגות במרחב העירוני.
בתגובה לכך, יצא הרב הראשי של ראשון לציון, הרב יהודה דדו וולפא, בהתבטאות חריפה כנגד הצעד, בה אמר בין היתר כי מדובר ב"גועל נפש" ו"למה צריך לתת את זה לאנשים חולים?".
בקהילה הגאה החליטו שלא להבליג על הדברים וביקשו להביא בתגובה מסקנות של מדעי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה.
רפאל דן, פסיכולוג חינוכי מתמחה, וורד אמיתי שלח, פסיכולוגית חינוכית, חברי פורום פסיכולוגיה חינוכית למען הקהילה הגאה, מציגים את עמדת המדע, שחוקרת את הנושא כבר יותר ממאה שנה:
"מימוש מסוים של נטיות חד מיניות אסור על פי התורה וההלכה ("משכב זכר"). לפיכך, אנשי דת המתייחסים לסוגיות הנוגעות לקהילת הלהט"ב, מחזיקים לרוב בעמדה הפוסלת את הזהות הלהט"בית מעיקרה, אף שהתורה מתייחסת רק להיבט מסוים שלהם. מי שמוצאים עצמם בין הפטיש לסדן הם במיוחד להט"בים דתיים.
כאשר רב מכובד, הנושא בתפקיד רשמי, מתבטא במילים כה חריפות על להט"בים, מי שמקבל אגרוף בבטן הרכה הם אחינו ואחיותינו, הלהט"בים הדתיים, בני משפחותיהם וחבריהם. פעמים רבות, תלמידים ובני הקהילות של אותם הרבנים המגדפים עצמם. מילים אלו נכתבות בעיקר עבורכם, הלהט"בים הדתיים.
קראו גם:
האמנם להט"בים הנם אנשים חולים? מדעי הרפואה ורפואת הנפש הינם תחומי מדע חילוניים, וגם על פי המסורת מקובל לכבדם, בבחינת "חכמה בגויים תאמין".
עד שנות ה-70 של המאה הקודמת הומוסקסואליות נחשבה כהפרעה נפשית בעולם המדע הפסיכיאטרי והפסיכולוגי. כמו כל מחלה, הציעו טיפול שיגרום ל"חולים" לשנות את טבעם ולהבריא, ללא הצלחה כמובן.
מחקר שנעשה באותה תקופה הראה שלא נמצאו הבדלים בין מבחני האישיות של הטרוסקסואליים והומוסקסואליים. עדות זו, יחד עם ממצאים נוספים, הובילו להוצאת ההומוסקסואליות מספר המחלות הנפשיות, ה- DSM.
העמדה הרשמית של העולם הפסיכיאטרי והפסיכולוגי השתנתה כבר לפני כיובל. ההומוסקסואליות אינה מוגדרת עוד כהפרעה נפשית. עם זאת, נשארו קומץ גורמים מקצועיים שטענו וטוענים שלמרות הכל מדובר במחלה הניתנת לריפוי.
נטיות מיניות להט"ביות נחשבות בעולם המדע כבר עשרות שנים כחלק מהמגוון האנושי הבריא. לא זו בלבד שאין כאן "מחלה", גם אין עדויות ליכולת להשיג שינוי בנטיה המינית דרך טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. ההבנה המתבקשת מכך הנה שהמגוון המיני האנושי כאן כדי להישאר.
יש הנתלים בשאלת ה"תורשה מול סביבה" על מנת לטעון שמדובר בתופעה נרכשת, תלוית הסביבה ולפיכך כן ניתנת לשינוי. טענות אלו אינן מבוססות. מרבית המחקרים, מאששים את הטענה כי קיים מרכיב מולד בנטיות מיניות היוצרות זהות מינית. אכן, יש גם מרכיבים סביבתיים, נרכשים. ההנחה שאם תכונה הנה נרכשת – היא גם ברת שינוי, הנה שגויה.
העמדה המקובלת כיום היא שלא ניתן לשנות את הנטייה המינית באופן רצוני. משך כמאה שנות פסיכיאטריה נעשו ניסיונות רבים להמרתה של הנטייה החד מינית, דרך התניות, זרמים חשמליים, אמבטיות קרח ועוד. לאלו היו תוצאות הרסניות וללא הצלחה.
בימינו, השיטות השתנו. נעשה שימוש במגוון מתודות, ביניהן אף טכניקות פסיכולוגיות מקובלות כגון שיחה, תרגילי דמיון מודרך, אימון בהתנסויות הטרוסקסואליות, חקירת היחסים עם ההורים, ניסיון לאתר פגיעה מינית בעבר ועוד. עם זאת, אין תיעוד מסודר של מקרי הצלחה. לעומת זאת, יש רבים המעידים בשמות מלאים ופנים גלויות שניסו בכל מאודם "טיפולים" כאלו, וחוו כישלון ומצוקות נפשיות חריפות.
לעומת זאת, הוכח שסביבה מכילה ותומכת מקדמת רווחה נפשית.
חשוב להדגיש, שההבנה המדעית שהוצגה כאן, כלומר - שנטייה אינה מחלה וכן אינה ניתנת לשינוי מקובלת על רבנים רבים, הן בציבור הדתי לאומי והן בציבור החרדי ואינה מחייבת את הפרט לאמץ התנהגות כזו או אחרת.
חופש בחירה אמיתי מתחיל מהכרה מה נתון לבחירה ומה לא. הכרה במציאות כפי שהיא, לא כפי שהיינו רוצים שתהיה. מפליא בעינינו איך יש מי שמוחק את חכמת המדע בתחום זה. מי שמשוכנע שהעולם המדעי שבוי בידי הקהילה הלהט"בית, לא ישנה עמדה גם אם נציג בפניו כאן עשרות מחקרים המאששים את הטענה.
אנו מקווים שמידע זה מועיל, ולו לאדם אחד, שהרי כל אחד הוא עולם".
