אחד המשפטים המובהקים של מערכת החינוך בישראל הוא "מורה טוב - מורה לחיים". אצל רונית אלבו, אחת ממייסדות המוסד החינוכי "אורט צריפין", המשפט הוא: "מורה טוב - מורה שמציל חיים". ובמקרה שלה, מדובר בעשרות נערים ונערות במצוקה שמצאו אצלה אוזן קשבת, ובעקבות טיפול מסור וצמוד, גם טעם חדש לחיים.
קראו גם:
השבוע, לאחר 40 שנה שבהן לא התראו, הפגיש "ידיעות ראשון/רחובות" בין אלבו לבין שרי, תלמידת המוסד שעברה פגיעה מינית בידי אביה. בזכות התערבותה של אלבו שרשרת המקרים פסקה. "היא אפילו לא יודעת כמה היא משמעותית עבורי", אומרת שרי בהתרגשות. "היא זו שהצילה את החיים שלי ואני מודה על כך עד היום".
חיבוק בימי קורונה
את המפגש המרגש בין אלבו לשרי גם הקורונה לא יכלה לעצור. במשך דקות התחבקו השתיים, הזילו דמעות ולא הרפו אחת מהשנייה, כפי שמצופה ממי שחולקות סיפור חיים מצמרר שעליו לא דיברו במשך 40 שנה.
"את הסיפור של שרי אני לא יכולה לשכוח, אני פוגשת אותה עכשיו והכל חוזר אלי כאילו לא עברו עשרות שנים", אומרת אלבו (63), תושבת ראשון לציון, המהווה את הלב הפועם של בית הספר אורט צריפין ואחת הסיבות המרכזיות לכך שהמוסד החינוכי הזה הפך לסיפור הצלחה. היא לא רק הקימה את המקום אלא גם הפכה ל"מצילת נפשות", כפי שתלמידים רבים כינו אותה.
"הייתי חיילת בשירות סדיר בצריפין. לקראת סוף השירות פנה אלי מפקד הבסיס, ולימים ראש עיריית ראשון לציון, מאיר ניצן, ושאל מתי אני משתחררת", משחזרת אלבו איך הכל התחיל לפני 44 שנים. "אמרתי לו שנותרו לי חודשים ספורים לשירות, אבל לניצן היו תוכניות אחרות לגביי. הוא אמר שיש כוונה להקים מוסד חינוכי של אורט בבסיס הצבאי ושאסע לאשדוד או לתל אביב ואלקט משם נערים שאין להם מסגרת. הוא אמר שאהיה נציגת הצבא ושכולם מאחוריי. לא ידעתי איך לעכל את זה, אבל חתמתי קבע ויצאתי לדרך. נסעתי לערים שונות, אספתי מהרחובות נערים שהסתובבו חסרי מעש והצעתי להם מסגרת חינוכית שתקנה להם מקצוע וממנה הם ימשיכו לשירות צבאי.
"בשנים הראשונות בית הספר היה רב־גילאי, 15 תלמידים מגילאי 15 עד 18 למדו יחד וקיבלו כלים לחיים. אני הייתי רק בת 20 אבל ניהלתי אותם ואת בית הספר. מוזר לחשוב על זה שהפרש הגילאים בינינו היה שנים בודדות. החל מהשנה השלישית זה הפך לקצת יותר ממוסד. מינו מנהלת ואני חתמתי קבע לשנתיים נוספות. בהמשך חתמתי חמש שנים, ואז עוד חמש שנים נוספות, עד שהבנתי שזה המקום שלי ונשארתי בו עד עצם היום הזה, 44 שנים. אני חברת הנהלה, מחנכת ורכזת, ואני גם אמא שלהם, אבא שלהם והאוזן הקשבת. הבאתי אותם אלי הביתה בשבתות, ישבתי איתם בלילות ואכלנו תפוזים מהפרדסים הסמוכים".
בתוך זמן קצר הפכה אלבו להרבה יותר מאשת חינוך. הרקע הקשה שממנו הגיעו חלק מהתלמידים הביא אותה להתמסר לחלוטין והיא נשאבה למשימה והפכה למלאך השומר שלהם.
"היו לנו תלמידים מרקעים מאוד קשים. תלמידים שחיו ברחוב או הגיעו מבתים הרוסים, ולכולם הייתי מחויבת לתת מענה. היה מקרה בתחילת הדרך שלי, של תלמידה שהתגוררה עם אמא שלה אבל המצב בבית לא היה טוב. בשישי בערב היא התקשרה אלי, אמרה לי שהחליטה להתאבד וניתקה. נסעתי אליה לפתח תקוה וחיפשתי אותה ליד הבית. מצאתי אותה ומשם לקחתי אותה לבית מחסה בתל אביב. היא גדלה אצלי, היתה אצלנו בחגים והפכה לחלק מהמשפחה. הילדה הזו סיימה תיכון בהצלחה והיום היא אמא לשלושה ילדים. מבחינתי זו הצלת נפשות. האישיות שלי והאוזן הקשבת הן חלק ממני. אני לא יכולה לראות מצוקה של תלמיד ולא לסייע. לראות ילד שמגיע מרקע בעייתי ומתחיל כיתה י' עם קושי עצום, ובסוף התהליך מסיים תיכון, עבורי זה הכל. לא פעם הרגשתי שאני מזניחה את המשפחה שלי, אבל הם אף פעם לא העירו לי על זה ותמכו בי מכל הלב".
נגיעות מוקדם בבוקר
כאשר אלבו משחזרת את המקרים בהם סייעה לתלמידי המוסד, יושבת שרי לצידה בעיניים נוצצות. ניכר עליה שלרגעים אחדים כל מה שעבר עליה בהיותה נערה צעירה חוזר אליה. לפתע היא פורצת בבכי.
"הרגישות של רונית מאוד מיוחדת", היא אומרת. "היום יש לי את הידע שרכשתי ואני מבינה כמה גדולה היכולת שלה לזהות את הכאב והמצוקה ולגלות רגישות. חיצונית לא ניתן היה לראות אצלי קושי, הבית שלי היה לכאורה נורמטיבי, הביגוד היה מוקפד, אבל בפנים היה בי כאב גדול".
הפצע העמוק ליווה את שרי כשהיתה נערה. "רונית זיהתה אצלי כאב וניסתה להבין מה קורה לי, למה אני מתקשה ונרדמת בשיעורים. היא ביקשה לדעת מה עובר עלי. נפתחתי בפניה וסיפרתי לה מה עובר עלי בבית מזה שנים. אבא שלי נהג לפגוע בי מינית במשך תקופה ארוכה. הוא היה מתעורר מוקדם בבוקר, מגיע למיטה שלי ונוגע בי, כאילו כבדרך אגב, מלטף את הישבן או את איבר המין, בודק כמה גדל החזה שלי. אחרי דבר כזה כמובן שלא יכולתי לחזור לישון, מה שהסביר את העייפות שלי. הוא גם היה מציץ בכל פעם שהייתי עירומה ונוגע בעצמו. אלו היו רגעים קשים מאוד עבורי, הייתי מנסה להימנע ככל האפשר מלחזור הביתה. אם היתה לי אפשרות הייתי מאחרת בכוונה להסעה והולכת לישון אצל אחותי. הרגעים שבהם הרגשתי מספיק בטוחה לשוב חזרה הביתה היו כשהאחים שלי היו מגיעים בסופי שבוע מהפנימייה ואז הוא לא היה מרשה לעצמו לפגוע בי".
רונית זיהתה את האורות האדומים ושרי סיפרה לה הכל. "אני לא אשכח את היום שבו היא הגיעה אלי הביתה כדי לטפל בבעיה", היא אומרת. "היא פשוט ניגשה לאבא שלי, היא הקטנה מול אבא שלי הגדול, והטיחה בו שהיא יודעת הכל, ואם הוא יעז עוד פעם אחת לגעת בי היא מיד תלך למשטרה. הוא כמובן הכחיש אבל היא לא ויתרה לו. מאותו היום הוא לא חזר לעשות את מה שהוא עשה וגם קיבלתי מפתח לדלת כדי שאוכל לנעול את החדר שלי. אני לא יכולה לומר שחזרתי להתנהג רגיל בבית אחר כך, אבל הרגשתי קצת יותר ביטחון. אין ספק שמה שרונית עשתה עבורי בעניין הזה היה חבל הצלה".
להשגיח באלף עיניים
כיום שרי היא אמא לשתי בנות, בעלת תואר שני, מנהלת עסק מצליח ומעבירה הרצאה שבה היא מגוללת את סיפור חייה. "רונית לא יודעת שהיא הצילה את החיים שלי. עבורי המפגש איתה הוא סגירת מעגל. אני בת מזל שפגשתי אותה ושהיא היתה נקודה באמצע החיים שלי. היא זו שהעזה להתעמת איתו ובכך הצילה את חיי ואפשרה לי להפוך להיות מי ומה שאני כיום. עד עכשיו אני לא מבינה מאיפה היה לה את האומץ לעשות את זה. היא נתנה לי את הכוח והביטחון להמשיך, הרגשתי מוגנת לצידה".
למה לא פניתן עם זה למשטרה?
שרי: "אלו היו זמנים אחרים. לא היה מקובל לפנות למשטרה וגם היו דברים שהייתי צריכה לקחת בחשבון. למשל, היה לי אח חרדי שחששתי מאוד שהמקרה יגרום לבעיות בשידוך של הבנות שלו. אמא שלי ידעה הכל אבל דאגה להשתיק את זה. כשסיפרתי לה מה אבא עושה לי היא מיד שאלה, 'מי עוד יודע על זה?'. העיקר שאנשים לא יידעו על זה בחוץ כדי שהשם שלנו לא ייפגע".
שרי: "היא פשוט ניגשה, היא הקטנה מול אבא שלי הגדול, והטיחה בו שהיא יודעת הכל ואם הוא יעז עוד פעם אחת לגעת בי היא מיד תלך למשטרה. הוא כמובן הכחיש אבל היא לא ויתרה לו. מאותו היום הוא לא חזר לעשות את מה שהוא עשה"
אלבו: "גם מבחינת שם המוסד היה חשוב שלא להוציא את זה החוצה. היה חשש שאם המקרה ידלוף תיפגע תדמית המוסד החינוכי, שהיה אז בראשית דרכו. היום כמובן שיש מערכת שלמה שיודעת לטפל במקרים כאלה, אבל בזמנו לא היו לי הכלים, הייתי לבד במערכה".
שרי: "אני התקדמתי מאז, השארתי את זה מאחוריי. אבא שלי כמעט בן 90 ואין לי איתו קשר. הצלחתי להתגבר על זה למרות הקשיים. אחרי שהתחתנתי לא הצלחתי להיכנס להריון. הסתבר שפסיכולוגית חששתי שייוולדו לי בנות שיחוו פגיעה מינית כמוני. רק אחרי שהשתחררתי מהמחסום הצלחתי להיכנס להריון. נולדו לי שתי בנות שעליהן השגחתי באלף עיניים. עד היום אני אומרת לכל ההורים: תהיו זהירים וקשובים לילדים שלכם, תעקבו ותבחינו בכל דבר מעורר חשד. לדעתי האמהות צריכות להיות כמה שיותר עם הילדים שלהן ולהשגיח עליהם מקרוב".
רונית, יש מקרה שלא הצלחת לטפל בו והוא לא עוזב אותך עד היום?
"יש מקרה שלא זיהיתי בזמן: תלמידה שלנו שהיתה מאוהבת באחת המדריכות ומתחת לאף שלנו נרקמה ביניהן זוגיות. האמא של התלמידה גילתה, הגישה תלונה במשטרה והמדריכה נעצרה. האמא מאוד כעסה עלינו, איך לא שמנו לב. בסופו של דבר הרומן בין התלמידה למדריכה הפך למערכת יחסים זוגית שהמשיכה, כמובן שלא אצלנו, אבל בחיים. למרות זאת אני כועסת, כי דבר כזה לא היה אמור לקרות לנו".
בתקופת הקורונה, משימת השמירה על התלמידים הפכה קשה יותר?
"בהחלט, מאוד קשה לשמור עליהם דרך הזום, לכן נלחמנו והתעקשנו שהתלמידים ימשיכו להגיע פיזית לבית הספר וללמוד כרגיל. אין ערך ללימוד בזום כשאני מדברת אל מסכים שחלקם שחורים. הכירו בנו כמוסד לחינוך מיוחד וכך קיבלנו היתר להחזיר את התלמידים. הם הנכס הכי יקר שלנו ואנחנו צריכים לשמור עליו. משימת חיי היא לדאוג להם ולעשות כל מה שצריך כדי שיצליחו. וגם כיום, אחרי למעלה מ־40 שנה, זה ממשיך לבעור בי. אין לי סיפוק עצום יותר מאשר לראות תלמידים כמו שרי, שיכלו בקלות להידרדר ולוותר, שבוחרים בנתיב אחר של החיים".
