זה קרה בנובמבר האחרון, אחרי אליפות העולם במקסיקו. לוחמת הטאקוונדו המעוטרת ממודיעין, מיכל זריהן, הבינה שמה שעשתה מגיל 10 ועד עתה - כנראה נגמר. תחושת מיצוי. באתו רגע, אחרי הפסד בקרב השני שלה - ולמרות שהיא דורגה רביעית בעולם במשקל עד 46 ק"ג - היא אמרה לעצמה: זה מספיק.
"כל תחרות גדולה היא חוויה בפני עצמה, רגע שיא, הזדמנויות להרגיש ולחוות. לעמוד מול אתגר גדול ולראות איך התגובות, ההתמודדות. הגעתי לשם וכבר אז היו תחושות אחרות, סימני שאלה לגבי הדרך", שחזרה השבוע זריהן.
מאיפה זה הגיע פתאום?
"התבשל קצת. בדרך כלל אתה מסיים תחרות אחת וישר חושב על התחרות הבאה. אנחנו רגילים לזה, כל הזמן יש שאלות ומשברים. באיזה שהוא שלב הבנתי שזה לא איזה משבר קטן. הייתה תחושה שונה. הכל היה קצת אחרת. הבנתי שאולי זה משהו שלא אותו דבר. לקחתי פסק זמן. גרתי וחייתי עד אז במדריד, התאמנתי שם. אחרי אליפות העולם, הייתי בבית, חשבתי קצת והבנתי שאני כנראה משתנה ולא רוצה להישאר באותה צורה. ברגע שהרשיתי לעצמי לחשוב על זה - הבנתי שמיציתי. שפניי לאתגר הבא של החיים".
קראו גם:
לפרוש דווקא בשיא הקריירה?
"זה עוד יותר מביא לידי ביטוי את מה שהבאתי לטאקוונדו. תמיד רציתי להגיע לתוצאות, להיות הכי טובה בעולם. לשבור מחסומים, לפרוץ גבולות. במקביל הקשבתי לעצמי, לרצות לחוות עוד. ברגע שזה לא היה - זה כבר לא משנה. זה מה שהניע אותי לעבור לצד השני של העולם, כי זה מה שרציתי. ברגע שלא היה את הדרייב הזה - לא הייתי יותר במקום של הטאקוונדו התחרותי".
הדבר הבא
זריהן היא לא עוד לוחמת טאקוונדו. מהבכירות שהיו לנו בארץ. מדליות בלי סוף, גם תארים (חמישית באליפות העולם, שלישית באליפות אירופה), ייצגה את נבחרת ישראל ואז עברה לייצג את פורטוגל. בשיאה סיימה במקום החמישי באליפות העולם. התאמנה אצל מיטב המאמנים, מארז אהרוני בטייגרס טאקוונדו במודיעין ועד אביעד בלוך ובר ראובן.
את חלום ההשתתפות באולימפיאדה כבר לא תספיקי להגשים, כואב?
"תמיד יש את החלום להגיע ולהיות על גג העולם הספורטיבי. אלוף אולימפי זה השיא לאן שאפשר להגיע אליו בטאקוונדו. תמיד היה את הרצון להיות שם, אבל אצלי זה אף פעם לא היה העיקר. מה שהיה חשוב זו האהבה שלי לספורט, לקום ולהתאמן כל בוקר. ברגע שמשהו בתוכי השתנה - גם המקום הזה השתחרר. תמיד יש תחושת החמצה ופספוס, אבל אני כבר עם הפנים לחפש את הדבר הבא".
ומה הדבר הבא?
"שאלה טובה, אני עדיין לא יודעת. שואלת שאלות, כמו חייל משוחרר שמחפש מה שמעניין אותו. אומרת לעצמי: מה היית רוצה לעשות שתהיה גדולה?".
איך המשפחה קיבלה את הבשורה?
"המשפחה תמיד הייתה שם לתמוך, לקבל ולעודד את מה שמתאים לי ונכון לי. הם רוצים שאהיה שמחה ומאושרת. הם שמעו אותי, הבינו וגם תמכו בהחלטה".
ובכל זאת, אפשר לדבר על תחושת החמצה?
"אין בי תחושת החמצה, אני מרגישה שלמה עם מה שעשיתי, עם הדרך שעברתי. כן קיימות תחושות שיכולתי להגיע גבוה יותר, אבל לא חושבת על זה, בטח לא היום".
אגב, לאחרונה זריהן הייתה אמורה לקחת חלק במשחקים האירופיים - ולייצג שם את פורטוגל. "ניסו לשכנע אותי להמשיך", הסבירה. "אמרו לי קחי עוד חודש לחשוב, הבטיחו לי את התמיכה שהייתי זקוקה לה. מימון עד האולימפיאדה. אבל זה היה מאוחר מדי".
מה השלב הבא בחייך? אולי לעבור לאימון?
"לא פוסלת שום דבר. מרשה לעצמי להתנסות בכל הדברים. אימון, טיפול, אפילו לעבוד עם אבא בתחום הפיננסי".
עתיד הענף
מתי נראה את מיכל זריהן הבאה במודיעין?
"שאלה טובה. יודעת שיש במועדון טייגרס טאקוונדו את המאמנים הכי טובים. רואה את הילדים שם, והפרספקטיבה קצת משתנה. חושבת איתם על מטרות קטנות, יותר תחושת סיפוק וכיף באימונים".
מופתעת מההצלחה של הטאקוונדו הישראלי בשנים האחרונות, בטח עם מדליית הארד האולימפית של אבישג סמברג בטוקיו?
"לא חסרים אנשים מוכשרים בארץ, יש המון. באמת כל הכבוד על ההישגים. אנחנו מדינה עם הרבה שאיפות ומקווה שימשיכו עם העבודה הנכונה".
לסיום, איך את מסכמת את הקריירה?
"רכבת הרים לא נורמלית. סיימתי פרק משמעותי, שבנה אותי והפך אותי למי שאני. הייתה לי זכות. פגשתי אנשים מדהימים שהפכו לחלק ממני. הקרבה למשפחה גדלה, דווקא בגלל המרחק הפיזי. זכיתי ללכת בדרך הזאת, על ההתמודדויות, הניצחונות והכישלונות. טיילתי בעולם, ספגתי תרבויות, למדתי המון. זה נתן לי את הבסיס להתחיל את השלב הבא".
