כבר 41 שנים שלי טורסטון מראשון לציון מכירה מקרוב את עולם השכול. היא אלמנת צה"ל ממלחמת שלום הגליל, מתנדבת ודירקטורית בארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שיקמה את חייה בכוחות רבים, אבל שום דבר לא הכין אותה לתקופה הקשה שעוברת המדינה מאז השבעה באוקטובר ולכמות האלמנות והיתומים שהצטרפו לארגון.
ביום יום היא מבקרת בין אלמנות ומשפחות שכולות, עוזרת לכולם, מייעצת, מחבקת, מנחמת, אבל גם מוצפת בסיפור האישי והכואב שלה. "נזרקתי ברגע אחד 41 שנה אחורה", היא מספרת השבוע בראיון ל"מיינט ראשון", "הכול מטלטל פתאום".
אהבה ממבט ראשון
לי טורסטון עדני (63) נשואה ליאיר, אם לשני ילדים וסבתא לשני נכדים מוכרת בעיר כמרצה ויועצת בהקמה פיתוח וקידום עסקים. היא דירקטורית בארגון אלמנות ויתומי צה"ל, אך רבים לא יודעים על החיבור האישי שלה לשכול.
בימים בהם המדינה סופגת אבידות רבות ואלפי משפחות מצטרפות למעגל השכול, טורסטון עדני ובעלה הראשון, דיויד טורסטון, היו אמורים לציין 45 שנות נישואים, אך גורל אכזר שינה את מסלול חייה.
"הכרנו כשהייתי תלמידה בכיתה י"ב בגימנסיה הריאלית בראשון לציון והגעתי לספרייה בתל אביב להכין עבודה ללימודים. מבטינו הצטלבו והתחלנו לדבר, הוא היה סטודנט למשפטים ודייל באל-על ומהרגע שראיתי אותו ידעתי שנתחתן, זו באמת הייתה אהבה ממבט ראשון.
"בזמנו לא היו טלפונים בכל בית אז עוד באותו ערב הוא הזמין אותי להצטרף אליו לערב החלפת מפקדים ביחידה שלו 669. למחרת הוא אסף אותי מהבית, הכיר אותי לכל חבריו עוד לפני שבכלל הכרנו אחד את השני ובערב כשחזרתי הביתה אמרתי לאמא שלי שהוא החתן שלי. אחרי חצי שנה התחתנו, אני הייתי בת 18 והוא בן 25, גרנו בדירה שכורה בראשון לציון ובנינו לנו חיים".
קראו גם:
טורסטון עדני למדה חינוך בווינגייט ובעלה סיים בהצטיינות את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, התקבל לסטאז' בפרקליטות מחוז מרכז פלילי בתל אביב, הוסמך לעורך דין ובהמשך הקים משרד עצמאי. במקביל המשיך לשרת במילואים ביחידה שלו.
"היחידה תמיד היתה חלק משמעותי מחיינו, כולם הכירו ואהבו את כולם. ביום שפרצה מלחמת שלום הגליל דיויד קיבל זימון לביפר. בדיוק חזרנו מטניס בקאנטרי ובכיתי שלא יילך, אמרתי לו שיש כל כך הרבה אחרים שיכולים להתייצב, כי זו יחידה שכשמקפיצים כולם מגיעים, שיישאר איתי כי למחרת יש לו ייצוג בבית המשפט, אבל הוא התעקש, אמר שבטח יחזור למחרת התנשקנו ונפרדנו אבל לרגע לא חשבנו שזו פרידה אחרונה.
לימים גיליתי שהוא עבר דרך הבית של הוריי וביקש מאמא שלי לשמור עליי. למחרת כשהתקשרתי לדבר איתו אמרו שהוא לא יכול לגשת לטלפון, בדיעבד בשעה הזאת המסוק שלו כבר התרסק".
האסון. "מתנה לגיל 22 - בעל בארון"
ב-6.6.1982 סמל דיויד טורסטון וצוותו הוזעקו עם מסוק למשימת פינוי פצועים משטח לבנון. המסוק לא מצא את הפצועים בנקודת החילוץ והחל להסתובב באזור בניסיון לאתר את החיילים הפצועים, תותח נ"מ לבנוני ירה לעברם והמסוק התרסק על צלע ההר בנבטיה שבלבנון.
"כשחזרתי הביתה באותו היום כל השכנים היו במרפסות, בדיעבד הבנתי שקצין הנפגעים כבר חיפש אותי והשכנים הפנו אותו לבית הוריי, כולם חיכו לי. כל הבניין שמע את הזעקה שלי, ביקשתי לדעת אם הוא פצוע והם אמרו שהוא והצוות מוגדרים נעדרים אחרי שהמסוק התרסק. עמוק בלב קיוויתי לנס, דמיינתי שהוא שבוי בשטח לבנון, דיויד ענד שרשרת מגן דוד שרכשתי לו וביקשתי שהיא תשמור עליו. אבל בראש זכרתי שדיויד תמיד אמר שממסוק שמתרסק אף אחד לא יוצא חי".
שבוע ימים טורסטון עדני המתינה לתשובה, כשמפקד היחידה הגיע לבקר היא לא בחלה בביקורת. "עבר עליי שבוע מאוד קשה, הזמן זז מצד לצד וכל הזמן חברים באים ולכל אחד תאוריה שונה וסיפור אחר ששמע. לא היו רשתות חברתיות, לא היה איך להתעדכן, רק לחכות. מה את מבינה בגיל כזה? מה זה לאבד בעל? מה זה נעדר? מפקד היחידה, סגן אלוף רמי כהן, אמר לי שבגלל המיקום אי אפשר להגיע אליהם, אני לא אדם אלים, אבל כל כך הזדעזעתי שסטרתי לו, הוא עד היום מספר את זה באזכרה. אמרתי לו 'אתם 669, אתם מצילים בני אדם, אז איך אתם לא עושים מעשה כדי להחזיר אותם?'. שבוע אחרי ההתרסקות מצאו אותם, הגופות עברו התעללות ואני קיבלתי מתנה לגיל 22 - בעל בארון.
"רמי הגיש לי את השעון הדיגיטלי של דיויד, חפץ שבזמנו היה מאוד נדיר ונרכש במסעותיו בעולם, בהמשך הוא גם השיב לי את שרשרת המגן דוד המפויחת שהיתה עליו".
השיקום - "מגשימה את החלומות של שנינו"
"מאישה נשואה ומאושרת הפכתי ברגע לאלמנת מלחמה. אנשים חשבו שקל יותר כי אין ילדים, רצינו לחכות כדי ללמוד וליהנות אחד מהשנייה, אבל דווקא היעדר הילדים גזל ממני סיבה לקום בבוקר. ביקשתי את נפשי למות, לא יכולתי לדמיין את עצמי ממשיכה לחיות ומקימה משפחה בלי דיויד.
"גם יש המון אשמה, אנשים שהיו רואים אותי היו עוברים לצד השני של הרחוב, העולם המשיך כהרגלו ואני נותרתי עם הכאב. לילות שלמים הייתי מדמיינת שהוא חוזר אלי, בגלל מצב הגופה מעולם לא זיהיתי אותו, דמיינתי שהיתה טעות והוא חוזר. רק כשלקחו אותי במסוק לראות את שאריות המסוק שהתרסק סגרתי מעגל. עם הזמן הבנתי שעכשיו יש עליי את האחריות להגשים את החלומות שלי וגם שלו".
ארבע שנים אחרי האסון היא פוגשת את יאיר עדני, אך במקום לפתוח דף חדש, היא מצרפת אותו למסע שלה "כשאני ויאיר הכרנו הודעתי לו שאני נשארת טורסטון לנצח. יאיר הוא אדם מאוד מיוחד כי הוא לא נלחם בבן זוג קיים, אלא צריך להתמודד עם מצב חריג. דיויד היה בן יחיד, אביו היה קצין בצבא ארצות הברית וגם הוא נהרג במלחמה, במלחמת וייטנאם, אימו חזרה לארצות הברית ואין איש שינציח את זכרו, רק אני, לכן היה חשוב לי לשמור על שם משפחתו.
למעשה צירפתי את יאיר למשפחת השכול, ולימים גם את ילדיי רון ושיר. בכל פעם שיום הולדת של דיויד מתקרבת הם יודעים לא לדבר איתי, בכל יום זיכרון הם מגישים מילגה על שמו באוניברסיטת תל אביב ועולים איתי לקבר, הם יודעים שזו הצוואה שלי, שגם בלכתי הם צריכים להמשיך להנציח אותו כי אנחנו כל מה שנותר לו.
כששיר הוסמכה כעורכת דין הגשתי לה את הגלימה של דיויד וכשאני הייתי בחו"ל ביום הזיכרון רון עשה עבורי את הסידורים השנתיים. מאז שהוריו של יאיר נפטרו הוא מקריא קדיש גם על דיויד, כל המשפחה הצטרפה אליי להנצחה שלו".
המלחמה - "נזרקתי 41 שנים אחורה"
ב-1991 הוקם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שבימים אלו מלווה את משפחות טבח ה-7 באוקטובר וחללי צה"ל שנפלו במלחמת "שומר חומות", והיום טורסטון עדני מקווה שאולי למצטרפים החדשים למשפחת השכול הדרך תהיה קלה יותר. "היום יש הרבה יותר הכלה והבנה, אף אחד לא יעיז להפנות להם גב, יש גם יותר הבנה לגבי תהליך האובדן והאבל. כשאני התחתנתי 'סילקו' אותי ממשפחת השכול של צה"ל, אבל היום יש חוק חדש שגם אלמנה שנישאת שוב עדיין זכאית לזכויותיה, כי גם אם את מתחתנת עוד הפעם זה לא אומר לרגע שהכאב נעלם. זה כאב שלעולם לא מפרה וימי המלחמה רק מעצמים אותו".
כיצד המלחמה משפיעה עלייך?
"זה זרק אותי 41 שנה אחורה. הציף הכל, האובדן, ההיעדרות, המחשבות על חטיפה, פתאום הכל מטלטל, וזה לא רק אצלי, אלפי אלמנות ויתומי צה"ל חווים את הטרגדיה שלהם מחדש. הקמתי מיזם של הנצחה בצילום וכתיבה בניסיון להתמודד עם הטראומה. אלו שהצטרפו למשפחת השכול בחודשים האחרונים עדיין עטופים בתמיכה, כמובן שהתקשרנו לכולם, הצענו עזרה וביקשנו לדעת מה צריך, אך מניסיוני אני מבינה שהם עדיין בשלב ההלם. רק כשכולם ייעלמו, כשהם יישארו לבד, הם יבינו מה הם איבדו.
"כשאני רואה אלמנה חדשה הלב שלי איתה, ראיתי את אלמנתו של תומר גרינברג ז"ל, איך היא מלווה פצועים, הנשים האלו הן הגיבורות האמתיות של המלחמה. העצה הכי טובה שלי עבורם זה לזכור שלפחות הם זכו לאהוב ולהיות נאהבים, זה גם מה שכתבתי לדיויד לציון 45 שנות נישואים שהיינו צריכים לחגוג יחד. חשוב לזכור שבמותם הם ציוו לנו את החיים, דיויד היה רוצה לראות אותי מאושרת וכשיומי יגיע על קברי יכתבו שהייתי גם רעייתו של דויד וגם של יאיר, החיים לצד המוות".
