את בליל הרעשים שבקעו מאולם הספורט בשכונת כרמים בראשון לציון, אחד המוקדים לבדיקות הסרולוגיות, היה קשה מאוד לאבחן. מאות הורים וילדים שעמדו בתור יצרו מעין סימפוניית צלילים שמורכבת מרטינות הורים שנמאס להם להמתין בתור, בכי ילדים החוששים מדקירת המחט וניסיון של כולם להבין איך מתפקדים בסיטואציה המורכבת הזו.
קראו גם:
אין ספק ששנת הלימודים הנוכחית שינתה את פני החזרה לבתי הספר, ובמקום צהלות ילדים נרגשים, קיבלנו דמעות של פחד מהבדיקה, ואת תפקיד המורה בפתח הכיתה גילם השנה רב"ט סימפטי מפיקוד העורף.
"מבדיקה לבדיקה"
"אין פה טיפת סדר", מספר אהרון קמינסקי, שהגיע עם שני ילדיו לעשות את הבדיקה והוביל אחריו קבוצת הורים שהתייאשה ועזבה את המקום. "אנשים הגיעו בהמוניהם והצוות פה נראה מאוד מופתע שזה המצב. יש פה אולי ארבעה חיילים, שניים מהם בסך הכל יושבים בעמדות הבידוק. בקצב הזה לא נסיים גם עד לפתיחת שנת הלימודים הבאה. איכשהו תמיד זה קורה במדינה שלנו, תמיד מופתעים שזה המצב, ורק אז נערכים מחדש כדי לעשות את ההתאמות. מה חשבו שיקרה? הרי זאת בדיקה שהורים מוכרחים לעשות לילדים שלהם, אז לא הגיוני שביום הראשון יגיעו לכאן מאות הורים וילדים כדי להיבדק? אני מקווה עבור ההורים שיבואו לפה בהמשך שמישהו פה ישתלט על העניינים, כי זה לא נראה שהברדק הזה הולך לכיוון טוב".
מי שלא נשברה, למרות זמן ההמתנה הארוך, היא סיגל לוזמן, שהתיישבה על אחד הכיסאות ביציע, עם בנה רז, שהמתין לתורו לבצע את הבדיקה בטרם יעלה לכיתה ה'.
"אני כאן כבר שלוש שעות", היא אומרת בחיוך מיואש. "חיכיתי עד עכשיו אז אין סיכוי שאני חוזרת הביתה בלי לעשות את הבדיקה. הרבה הורים אחרים התייאשו ועזבו את המקום, ואולי בזכות הייאוש שלהם המצב יותר רגוע פה. לפני שעה היו כאן תורים ארוכים. חצי שעה המתנו בחוץ עד שיכולנו בכלל להיכנס לאולם. עד כדי כך התור היה ארוך. אנשים חיכו פה בחוץ בלי שיש אפילו צל להסתתר תחתיו. הארגון פה גרוע מאוד. יש כמה תורים שצריך לעמוד בהם, כל אחד ארוך יותר מהשני. בהתחלה צריך לעמוד בתור לעמדת רישום, שרק אחריו ממשיכים לתור הבא, שהוא התור של הבדיקות.
"אין ברירה, אנחנו מוכרחים לעשות את הבדיקות האלה. יש לנו עוד כמה תוכניות עד סוף החודש ורז אמור להשתתף בהן, אז אנחנו רוצים שהוא יוכל להיות איתנו. זאת המציאות שצריך להתמודד איתה עכשיו, מבדיקה לבדיקה".
ממתינים לתשובות
בשלב הזה הגיע הרגע שממנו חשש רז כל כך. לא מדובר בדקירת המחט, אלא צפצוף מהמכשיר הנייד, שמעיד על כך שהסוללה עומדת להתרוקן.
"זה באמת סימן שחייבים כבר להתקדם", מוסיפה לוזמן בחשש. "עד עכשיו זה מה שהחזיק אותו פה שלוש שעות".
חצי שעה לאחר מכן הגיע התור שלה ושל רז. דקירה אחת ובתום מסע של שלוש וחצי שעות, נותר לה רק להמתין לתשובות המיוחלות.
מטרים ספורים משם עומדת סיון רקנטי־אביטן יחד עם שלושת בנותיה - מיתר, צליל והלל שעולות לכיתה ג', גן חובה וטרום חובה בהתאמה. רקנטי־אביטן מספרת שהיא דווקא ניסתה לעבוד מסודר וקבעה תור דרך האפליקציה, אך זו קרסה, וכך היא מוצאת את עצמה כבר למעלה משעה מחכה בתור רק כדי להירשם.
"יש פה בלגן גדול והמצב שנוצר מעמיד אותנו עם עוד הרבה ילדים בצפיפות, לא דבר שכדאי כל כך בתקופה הזו של הקורונה. הילדות שלי מעט חוששות מהבדיקה, אבל אמרנו להן שהן לא יוכלו להיכנס לשום מקום ללא הבדיקה הזו".
ההסבר של רקנטי לבנותיה חזר אצל כל ההורים, שניסו לשכנע באופן זה את ילדיהם שחששו מהבדיקה וסירבו להושיט אצבע, אבל לא אצל כולם זה עבד, כפי שמעיד דורון פנחסי, אבא של מישל העולה לכיתה ב'.
"אחרי שעה וחצי של המתנה בתור ועוד שעה של שכנועים התייאשנו", הוא אומר כשהוא נושא את מישל על ידיו. "אני חושב שהסיטואציה הזו של מאות ילדים, בכי ברקע, הורים לחוצים והכל בצפיפות כזו, יוצרת תמונה מאוד לא נעימה אצל הילד. אני יכול להבין את החשש שלה ממה שקורה פה. זה לא כמו קופת חולים שיודעת להתמודד עם ילדים, יש אחיות שיודעות לחייך, להסביר ברוגע. פה יש חיילים עם המון כוונות טובות אבל זה לא מה שילד מצפה לראות כשהוא מפחד. ננסה לעשות את הבדיקה במקום אחר ונקווה שהפעם אני לא אעמוד הרבה זמן בתור ומישל לא תבכה".
מחכים בשמש
משפחת רזון, בהובלת האב יריב, סיימה בדיוק את הבדיקות. יריב חובק את אלין, 12, בידיו, וחיילת נעימה מגישה לה פחית שתייה ועוגייה. "היא התעלפה במהלך הבדיקה", אומר יריב באופן רגוע, בטח יחסית למצב. "התעלפתי כי ראיתי את הדם שלי", היא מסבירה, "אבל האמת היא שהדקירה לא היתה כזו נוראית ולא הרגשתי כאב", היא מוסיפה ומרגיעה שהכל בסדר איתה.
"אנחנו כאן כבר שעה וחצי", אומר יריב. "לא מסודר פה. אנשים עמדו בהתחלה בתור בשמש בחוץ. האפליקציה לא עבדה וכולם כאן צפופים. מקווה בשביל אחרים שזה יסתדר עם הזמן. אני מאמין שזה מה שיהיה. בכל אופן זה מה שחייבים לעשות כרגע, ועם כל ההמתנות, לי לא היו רגעים של שבירה".
"היד רועדת"
במרחק של מספר מטרים ממנו עומד אסף הדרי יחד עם שני ילדיו, אורי בן התשע ורמי בת ה־11, ומנסה לשכנע את אורי לבצע את הבדיקה.
אסף, יחד עם מי שמבצע את הבדיקה, מנסים להראות לו שהמחט לא גדולה ולא מפחידה, אך נראה שזה מצליח להרתיע אותו עוד יותר.
בתום משא ומתן קצר והפצרות מצד השניים, אורי מושיט את האצבע ברעד ובבכי והדקירה מגיעה.
"זה היה כיף. כאב לי קצת. עכשיו היד שלי רועדת ואני לא כל כך מרגיש אותה, אבל אני רוצה לחזור כבר ללימודים וזה מה שצריך לעשות", הוא אומר באופן בוגר.
"לא ציפיתי שככה זה יהיה", אומר אסף. "חשבתי שהימים הבאים יהיו צפופים יותר ולא שכולם יגיעו ביום הראשון של הבדיקות. אנחנו פה שעה ורבע, אבל אין ברירה. היום אי־אפשר ללכת לשום מקום בלי לעשות את הבדיקות האלה. בתור הורה יש לי מגבלה אם אני לא מבצע את מה שמטילים עלינו, אז עושים מה שצריך", הוא אומר בחיוך מתחת למסכה, ששמור רק להורים שסיימו את משימת הבדיקות.
"תור על גבי תור"
חיוך כזה עולה גם על פניה של מירב מיניקס, שבתום שעתיים של המתנה עם בתה מאיה בת העשר, הן יוצאות החוצה.
"היה פה מאוד לא יעיל. לא ברור מי חשב שזה נכון לעשות תור אחד של רישום ותור נוסף של בדיקות. תקלטו אנשים, תיקחו פרטים, ועל הדרך תעשו כבר את הבדיקה. למה היה צריך תור על גבי תור על גבי תור? האמת שלא ברור לי למה היה דחוף לשלוח את הילדים לעשות את הבדיקות האלה, לא מבינה מה זה נותן. גם העובדות מראות שילדים עוברים את המחלה בקלות, אז אפשר היה להיות יותר גמישים איתם".
מאיה עומדת לידה, עדיין מתאוששת מהאירוע. "היה פחות נורא ממה שחשבתי", היא מספרת ואוחזת את התחבושת שסופגת את הדם בידה. "אם צריך נעשה את זה שוב פעם".
