חודשיים בלבד לאחר שגילה שחלה, אגדת הכדורגל המקומית, אפרים וימן, הלך לעולמו בשבוע שעבר והותיר רבים ממכריו המומים. השבוע הם סיפרו על השוער האגדי שאין אחד שלא הכיר בארץ, על החברויות הרבות, הדאגה לילדים עם צרכים מיוחדים ואהבתו הגדולה למשפחתו, ילדיו ונכדיו. "האמנו שנזדקן יחד", סיפרה השבוע בכאב ל"מיינט ראשון לציון", בת זוגו אורנה נאור. וגם חבריו מספרים על הילד שגדל איתם בשכונה.
הבשורה הפתאומית: "האמנו שננצח"
אפרים וימן (68) נחשב לשוער האגדי ביותר בתולדות הכדורגל של העיר ראשון לציון, מאז ימי יעקב חודרוב המנוח. וימן שיחק כנער בהפועל ראשון לציון, שם צבר שיא בליגת העל של 17 משחקים ללא ספיגת שער ובהמשך אף שיחק בנבחרת ישראל. כשבגר שימש כמאמן ומנהל בית הספר לכדורגל של הפועל ראשון לציון ובהמשך גם של מכבי תל אביב, תפקיד שסיים רק בשנת 2019. בשנים האחרונות התמקד וימן במפעל חייו, התנדבות במגוון ארגונים, שהמרכזי שבהם הוא עמותת "עילי" שמארגנת פעילות כדורגל לילדים בעלי צרכים מיוחדים.
עד לאחרונה היה וימן פעיל ונמרץ, טייל בעולם, אירגן משחקים וליווה שחקנים צעירים. לפני חודשיים גילה כי חלה בסרטן הלבלב, הבשורה נפלה עליו כרעם ביום בהיר ומהרגע הראשון הוא וסביבתו האמינו כי מדובר במכשול קטן עבור אדם שכבש כל יעד שהציב לעצמו.
"קשה לי להאמין שהוא לא כאן", מספרת בת זוגו, "קיבלנו את הבשורה רק לפני חודשיים, זה היה שוק, אבל היה ברור לנו שאנחנו נלחמים בזה ומנצחים. כולם חשבו כך, אפילו הרופאה שלו אמרה 'אני רואה מולי חייל שמנצח'. אחרי הגילוי שוחחנו, אמרנו שנלמד את האויב וננצח אותו, לא היה לנו ספק בכלל שהוא יוצא מזה. לכן גם מעולם לא דיברנו על הסוף, זו לא הייתה אפשרות, מבחינתנו זה היה רק מאבק שננצח, אין אופציה אחרת. אחרי טיפול הכימו הראשון הוא מיד רץ למגרש למשחק של עמותת 'עילי', רק אחרי הכימו השני המצב התחיל להידרדר, אבל זה היה ממש פתאומי. בימים האחרונים כשהוא לא הרגיש טוב בבית החולים השיחות היחידות שעשה דרכי היו בענייני העמותה, כל פעם ביקש ממני להתקשר לוודא שכולם הגיעו לאימון, שהכל מסודר, היה לו חשוב להתעדכן איך עבר כל אימון. זה היה הפרויקט האחרון שלו, זה העניק לו המון שמחה ואור בחיים.
"את העמותה הקים עידו קובאץ', אפרים הצטרף אליו ומאז הוא ישן והתעורר עם העמותה, זה היה משוש חייו. הוא ניקה אבנים מהדשא, סידר ציוד, היה גנן, אפסנאי, מאמן וכל מה שהילדים היו צריכים, לא היו לו גבולות, הוא כל כך רצה להעניק להם. בשבעה באו הורים וסיפרו כמה הוא היה משמעותי עבורם וכיצד נגע בכל אחד מהילדים שלהם. כמובן שידעתי את זה, אבל מאוד ריגש אותי לשמוע איך גם בכדורגל הוא הצליח להגיע לאנשים".
בת זוגו: "עשינו הכול יחד"
כשחקן בנשמה, וימן המשיך להיות אוהד כדורגל, אך האהבה שלו הייתה למשחק ולא לתארים. "הוא כל פעם אהד קבוצה אחרת, לא עניין אותו שם הקבוצה אלא המשחק, כל פעם שהייתה קבוצה שבונה את עצמה הוא היה בעדה. ליווה הרבה שחקנים שסיפרו לי שעד היום הלמידה שלו מלווה אותם".
אפרים הותיר אחריו שלושה ילדים וארבעה נכדים. את אורנה, רעייתו השלישית, הכיר לפני 20 שנה באתר הכרויות, ותוך זמן קצר הפכו לסיפור אהבה מסחרר. "נפגשנו לבליינד דייט ולא רצינו לסיים אותו, הוא ארך שש שעות ונגמר רק כי אפרים מיהר להגיע לבן שלו שעלה באותו יום לכיתה א'. מהיום הראשון היינו צמודים, אז עוד עבדנו וכל יום הוא היה בא אליי לעבודה לאכול יחד.
"זכיתי ל־20 שנים טהורות לצידו, בילויים, חיים משותפים, טיולים ומשפחה. כל בוקר קמנו יחד ותמיד היינו יד ביד, זה חלק מסוד ההצלחה שלנו, כל אירוע חגגנו יחד, כל הזמן היינו נוגעים אחד בשני, היינו עושים הכל יחד, אבל היה לנו גם הרבה חופש, כל אחד וענייניו.
"בתחילת היחסים התעניינתי בכדורגל כדי להרשים אותו ואפילו באתי למשחקים, אבל מעולם לא התחברתי, הכדורגל היה העולם הפרטי שלו, אבל אני תמיד הייתי לצידו. טיילנו המון בעולם ביחד, גם התנדבנו יחד בלאיונס בקריית אונו, הוא התנדב גם במחלקת עיניים בבית חולים תל השומר, אלו שנים שהוא לא הקדיש להצלחה וכסף, אלא להעניק מעצמו לאחרים. היו היה אדם טוטאלי וכשהוא עשה משהו זה היה עם כל הלב".
חברי ילדותו: "הצטיין בכל דבר"
גם חבר ילדותו הטוב, איש התקשורת יואב צור, התקשה להיפרד השבוע. "היינו חברים מגיל אפס, גדלנו יחד, היינו באותו הגן וגם שכנים. למעשה אני הכנסתי אותו לספורט, הייתי שוער של קבוצת הנוער של ראשון לציון וכל הזמן אמרתי לו שהוא צריך להצטרף, גם שכנעתי את המאמן בני שלום להכניס אותו להרכב. הוא בא מבית דתי ולא נסע בשבת, אז אני הייתי השוער במשחקי החוץ והוא במשחקי הבית, אבל ההבדל בכישרון היה כמובן תהומי, כבר אז הוא היה אגדי".
השנים חלפו אך קשר החברות בין השניים רק התעצם. "הוא היה אומר בהומור שאם היה יכול היינו מתחתנים", נזכר צור, "במשך השנים הקשר תמיד נשמר, היינו מדברים עשר פעמים בשבוע. הייתה לו בדיחה, תמיד כשהיינו במצבים משעשעים, לדוגמה יחד על הרכבל בדרך לסקי, הוא היה אומר 'רק שלא ניפול בסטטיסטיקה'. לפני חודשיים התקשר ואמר לי 'נפלתי בסטטיסטיקה, יש לי סרטן בלבלב'. הייתי המום אבל הוא היה אדם עם כח רצון מדהים, תמיד אמרתי לו שאם יש מישהו שיכול לנצח את המחלה זה הוא.
"אפרים היה טוטאלי בכל דבר שעשה, היה תלמיד מצטיין, מגיע ראשון לאימון ועוזב אחרון את המגרש, אין אצלו אפור, הכל שחור ולבן, הייתי בטוח שהוא יצליח לנצח את זה. במוצאי שבת אני והמאמן בני שלום ביקרנו אותו, וכשנפרדנו לשלום הוא הבטיח להילחם".
"הכרנו ביסודי, הוא חי ונשם כדורגל", מספר חבר נוסף למגרש, מומי רביב רבינוביץ', "מכיתה א' עד ח' למדנו יחד בבית ספר בארי. אז הוא הלך ללמוד באורט יד סינגלובסקי בתל אביב ואני לפנימייה הצבאית בחיפה. למרות זאת דרכינו לא נפרדו, כי הלכנו יחד לקבוצת הנוער של הפועל ראשון כדורגל ועלינו יחד, ממש באותה שבת, לקבוצה הבוגרת.
עוד בחדשות:
"אין אף בן אדם יותר ממנו שאפשר היה להגיד עליו ש'פיו וליבו שווים'. וימן אף פעם לא זייף או ניסה למצוא חן בעיני מישהו, תמיד אמר רק את מה שהוא חושב. וימן היה בן אדם טוטאלי. הכל הוא עשה כאילו אין מחר, אם הייתם שומעים את הצרחות שלו עלינו, שחקני ההגנה או את שאגות השמחה שלו אחרי ניצחון הייתם מבינים את הטוטאליות שלו".
באגף הספורט של עיריית ראשון לציון כבר שוקלים להנציחו: בין היתר הציעו חבריו להציב פסל שלו לצד פסלו של חודרוב. בעמותת עילי מתכננים טורניר אביב לזכרו ונראה כי אגדת הכדורגל, אפרים וימן, ימשיך לעד לחיות בליבם של אלו שאהבו אותו. "האמנו שנזדקן יחד, אני עדיין מאמינה בזה, כי אפרים נשאר בלב שלי ויחד נמשיך להזדקן", מסכמת נאור בעצב.
