רעות יפעת עוזיאל מראשון לציון הקימה חמ"ל סיוע למפונים ולכל מי שזקוק למשהו בעקבות המלחמה, קונה מכספה ציוד ללוחמים, מובילה את מחאת משפחות החטופים באזור ונמצאת בקשר רצוף עם משפחות החיילים. זה לא מפתיע כשאת הבת של הצנחן הכי המפורסם במדינה מתמונת הכותל, ד"ר יצחק יפעת, שגדלה בצל סיפורי הגבורה ובעולמה של חטיבת הצנחנים.
בחודש יולי האחרון הוא נפטר, ובתו שמנהלת את חמ"ל "חרבות ברזל פשוט פועלים" מתנחמת רק בעובדה שאביה לא ראה את תוצאות המלחמה וגם מעולם לא גילה מה עלה בגורלם של חבריו ליחידה, יורם מצגר, חיים פרי ואברהם מונדר שנחטפו ב-7 באוקטובר ונרצחו בשבי החמאס.
מקימה חמ"ל. "לקחתי הלוואה, גייסתי תרומות"
יפעת (43) נשואה ואם לשלושה (6,8,9 וחצי) היא אשת תקשורת ומתגוררת בראשון לציון. כבת ללוחם צנחנים ומיתוס לחימה, כשפרצה המלחמה היה ברור לה שהיא לוקחת חלק פעיל במאמץ הלאומי. "ב-7 באוקטובר בשעה 10 בבוקר כבר עזרתי לחיילים שגויסו להגיע ליעדים שונים, למזלי היה לי אינטרנט ומאוד מהר הבנו שצריך לעזור. יש לי בני דודים במושב גיאה בדרום, הם לא ממש יכלו לדבר, רק אישרו שהם מחזיקים את דלת הממ"ד ומנסים להשיג דיווחים, זו שיחה שהולכת איתי עד היום.
קראו גם:
"השקעתי במה שיכולתי, אני בקשר עם הרבה משפחות מהגדוד של אבא. באוקטובר כבר התחלנו לאסוף ציוד לחיילים ומפונים, לקחתי הלוואה, השגתי תרומות ועשינו כל מה שצריך. הקמתי את חמ"ל 'חרבות ברזל פשוט פועלים' והרבה אנשים טובים הצטרפו ועזרו. בסוף אוקטובר חגגתי יום הולדת לבן הזוג שלי בפריסה גדולה לחטיבה, וכשהתקשרו מחיל האוויר שחייבים משקפיים השגתי תרומה מחנות מקומית, אופטיק EYE, וכשלא מזמן לא היה כסף אבל חייל ביקש כפפות, פצוע מלחמה היה צריך טלוויזיה ולגן של ניר עוז לא היה תנור, פשוט הלכתי וקניתי מכספי.
היא מלווה משפחות, מלווה חיילים, פצועים ועובדת בחמ"ל בכל רגע פנוי. היא משוחחת באופן קבוע עם צנחנים רבים ולדבריה חלקם מודים כי המשפחות שלהם מתפרקות. "אני יושבת עם כולם, מזמינה לקפה, מגיעה כמעט לכל מקום במדינה, ואני לא פסיכולוגית ולא סיימתי A.M אבל יש לי לב.
"לבן הזוג שלי אני תמיד אומרת שהוא ידע למה הוא נכנס, הרי באחד הדייטים הראשונים שלנו לקחתי אותו לגבעת התחמושת כדי להכיר אותי באמת, אז למה הוא ציפה?".
הבת של. "הייתי מאוד גאה בו"
ד"ר יצחק יפעת היה רופא נשים מוכר, מרצה בכל העולם ולוחם בחטיבת 55 של הצנחנים, אך היה מוכר בעיקר מצילום הצנחנים המיתולוגי של הצלם דוד רובינגר שתיעד את שחרור הכותל במלחמת יום הכיפורים. במרכז הצילום עומד ד"ר יפעת שקיבל את הכינוי "הצנחן הבוכה" למרות שלא הזיל דמעה, אך לא היה ניתן לפספס את הבעת פניו הנרגשת ומלאת יראת הכבוד.
למרות שהייתה מורה חיילת, הסמל של הצנחנים מלווה אותה בכל פינה. "הלכתי לחינוך כי לא רציתי שיגידו שאני 'הבת של'. התמונה צולמה לפני שנולדתי, כשאבא היה בן 24 ובכלל לא ידע שהוא צולם. שכנה הראתה לאמא שלו את הצילום בעיתון פולני ומשם הכל התחיל. כולם זיהו אותו, ביום ירושלים זה היה ברור שתולים תמונה של אבא. הוא היה עושה המון ימי מילואים, מרצה בכל העולם על הסיפור שלו ומגייס תרומות לישראל. כילדה קטנה הלכתי איתו למאות הרצאות על מורשת קרב, הייתי מאוד גאה בו. פעם הייתה חרדת קודש ללוחמים. כילדה, להרגיז את אבא היה לצאת עם מישהו שלא מהחטיבה, העולם התנהל אחרת וכך גם התקשורת".
מה הוא סיפר לך על הצילום?
"שהם מאוד התרגשו, אני לא חושבת שהוא בכה אבל אבא היה אדם מאוד אכפתי ורגיש לזולת. הוא אמר שהוא עמד נפעם מול הקיר העצום והחשוב הזה וחשב על סבא שלו שלא שרד את השואה. אבא חשב על ההיסטוריה של העם היהודי, הוא אמר אני אדם חילוני אבל עם המון זיקה, הבנה וכבוד לדת היהודית, מימי דוד המלך ועד השואה והתקומה. הוא ידע מה העם היהודי עבר ולמה הקיר הזה כל כך חשוב לו".
למרות שאין מחלוקת על כך שד"ר יפעת ניצב בלב התמונה, לפני כשנתיים חל מאבק משפטי על זהות הצנחן שמימינו. זאת לאחר ששנים הוכר כצנחן ציון כרסנטי, משפחתו של הצנחן המנוח אברהם בורשטיין טענו כי מדובר בו. בית המשפט הציע למשפחות פשרה בה כל אחת מהן תוכל להציג את יקירה כצנחן והשניים לחצו ידיים.
"חטיבת 55 זה חטיבת חוד החנית של משחררי ירושלים וחלק מרכזי בחיי, אבל אני לא הייתי שם ולא רוצה להכנס לזה. אני כן מכירה את כרסנטי, הוא והצנחן השלישי, חיים אושרי, היו בחתונה שלי ואני מכירה אותם מילדות. אני יודעת שאבא האמין שכרסנטי היה בצילום, אבל אני באמת חושבת שאחוות הלוחמים, שכולם לחמו שם ונאבקו לשחרור הכותל, היא זו שחשובה ולכן שמחה על ההחלטה הסופית שהתקבלה. יחידה 55 למעשה מלווה אותי כל חיי, אנחנו דור שני שעדיין שומרים על קשר, אחת מהנשים מהחשובות בחיי היא אישה שבעלה נפצע בגבעת התחמושת, היא עזרה לי לספר לילדים כשאבא נפטר.
"עד היום כשאני רואה צנחן הראש מיד זז, רוצה לשתות? צריך משהו? בפורים האחרון הילדים שלי התחפשו לצנחנים ואבא במשך שנים ליווה משפחות צנחנים, גם משפחות שכולות של לוחמים שלחמו לצידו".
החברות עם יורם מצגר. "אבא הגן עליו בגופו"
עד גיל 75 ד"ר יפעת עוד המשיך שירות מילואים ולאחר מכן התנדב בכל גזרה אפשרית, כולל שדרות, מד"א, משמר אזרחי.
"גדלתי בבית שהתנדבות ועזרה לאחר הם ערך בסיסי, ההורים שלי הכירו בפעילות חברתית עבור אסירים ואבא סייע כל עוד יכל. כשהתחילה הרפורמה המשפטית וכל הבלגן ארץ הוא לא האמין למה ששמע, אני קצת מתנחמת שהוא לא ידע מה קרה כאן ב-7 באוקטובר.
בינואר הגעתי לניר עוז ופגשתי שם את ניר הבן של יורם מצגר (שנחטף לעזה ונרצח בשבי) הוא אמר לי שהוא יודע ששמעתי על אבא שלו אבל הוא רוצה לספר לי על אבא שלי. מתברר שהם לחמו יחד במלחמת יום הכיפורים, אבא כבר היה אז רופא והם היו נצורים במבנה בסואץ כשלפתע המצרים זרקו רימונים ואבא בדיוק טיפל בחיים והגן בגופו על הפצוע שהיה תחתיו, זה היה מצגר. אבא ראה מהחלון חייל מצרי מתקרב עם רימונים ביד, הרים רובה, ירה בו צרור והמשיך לטפל בפצועים. זה ממחיש את גבורת הלוחמים והרעות ביניהם, לא סתם אבי תמיד אמר שהוא קרא לי על שם הרעות בצבא.
גם חיים פרי ואברהם מונדר שירתו בחטיבה 55, נרצחו בשבי. כשפרצה המלחמה ניסיתי ככל יכולתי לסייע למשפחות החטופים, בן זוגי עובד בחברה ביטחונית ואני לבד עם הילדים לכן לא הצלחתי להגיע לכיכר ברציפות אבל היה לי חשוב לסייע כמה שאני יכולה".
הסיוע למשפחות החטופים. "אין כאן ימין ושמאל"
בנוסף לעבודתה בחמ"ל היא גם מנחה את ההפגנות בחולון וקוראת לעסקת שבויים בהקדם. "זו הארץ שלנו והמדינה שלנו וחייבים להילחם ולהיאבק כי אין לנו בית אחר. אבל כמו שהצלחנו לסיים מלחמה בשישה ימים אין סיבה שהמלחמה הזאת תימשך 6 שנים, חייבים להתנהל אחרת.
"אנשים כמו יורם מצגר היו צריכים לשוב הביתה. להפגנה האחרונה הגיעה איילת מצגר הבת של יורם ואבא של החטוף בר קופרשטיין ובקהל היו אנשים שצעקו 'מוות לחטופים'. איך אפשר? סבא של החטופה נעמה לוי איתנו בחמ"ל, אין כאן צדדים, אין ימין ושמאל, חייבים להתעורר ולפעול יחד. לא אעצור עד שיהיה כאן טוב יותר".
לפני ה-7 באוקטובר אני ובן זוגי דיברנו על רילוקיישן, כשהמלחמה פרצה זה מיד ירד מהפרק. להיפך, אחרי שנתיים בחולון חזרתי לראשון לציון להיות קרובה לאבי. עם כל הכבוד לכל דרכון זר, יש לנו בית אחד".
