הקהל שגדש את אולם הקלצ'ר בערב הפתיחה נע על הרחבה עם כוסות בירה ביד, כשברקע להקת בלוז & בוז מפליאה בקאברים של הביטלס.
עבור עומר ועמית בז'ה היה זה הרגע של ה-טדאם, חלמנו והנה זה קורה: "רצינו לייבא לראשון סצנה", אומר עמית. "אנחנו העיר הרביעית בגודלה בישראל, למה שנצטרך לנסוע ללבונטין, לבר גיורא ולזאפה בתל אביב?".
גם רמי בז'ה (56) היה שם לאורך כל הערב וצפה בגאווה בדור ההמשך. כבר עשרות שנים שהוא מפיק אירועי תרבות בראשון לציון ומביא לעיר את השמות, המופעים והפסטיבלים הכי גדולים – לרוק עצמאות, לאמפיפארק, ללייב פארק ולאולם צוותא שהפך ל'פרנדס'.
העובדה שילדיו הולכים בדרכו, אבל בדרכם, עושה לו נעים בלב. חשוב לו שהזרקור יופנה אליהם, לא אליו, ושכולם יידעו שהצאצאים הם שהרימו את המיזם הייחודי הזה בעשרים אצבעות, בתקציב לא גדול, בנו את הקונספט והשתלטו על התפעול המורכב.
אפילו בעיצוב המקום לא הייתה דריסת רגל למעצבי על, הכל הום מייד, החל מהתקליטים הישנים והספרים שהדביקו על הקירות, דרך הפסנתר שאמא אילנית עיטרה בשברי פסיפס ועד הפנסים הישנים שחודשו כדי להאיר את הבמה וכלי הנגינה שעברו החייאה.
בתקופת הקורונה בז'ה הפך לדוברם של העצמאים, התראיין בכל אמצעי התקשורת והוביל את מאבקם של אנשי התרבות, האירועים וההפקות, שהושבתו מ-100 לאפס ונותרו חסרי כל.
רמי, אחרי הטראומה של הקורונה שהשאירה את עולם התרבות ללא פרנסה, לא הסברת לילדים שלך שכדאי להם לחפש תחום אחר?
"לצערי אני מתרגש יותר ממחיאות הכפיים של הקהל מאשר ממחיאות הכפיים של מנהל הבנק. מתברר שזה חלחל למטה, וגם אצלם הכסף הוא לא המניע. עומר ועמית גדלו מאחורי הקלעים של עולם ההפקות, הם מכרו כרטיסים, סידרו כיסאות, חיו את ההופעות ונשמו את הקהל.
"חיינו את זה כל השנים יחד, ובקורונה גם קיבלנו שיעור: הבנו שכשיש מלחמה או מגיפה והקהל לא מגיע, אנחנו לא שווים גרוש. במשך 15 חודשים חיינו בסיטואציה שגרמה לקולגות ולאמנים לעזוב את המקצוע ולהשתגע במובן הפסיכוטי של המילה, אבל ברוך השם יצאנו מזה והקהל חזר בגדול, כי הוא מבין היום יותר מתמיד את משמעות התרבות בחיים שלנו".
השיעור הכי גדול בחיים
עמית (27) מג'נגל בבר, מנסה להשתלט על קצב מזיגת הבירות, ועומר (30) נעה בין הרוקדים לצלילי 'שי לאב'ס יו יה יה יה'. המוזיקה היא חלק מהדי.אנ.איי שלה: כנערה היא שרה בלהקת "קול ראשון" ובהמשך כתבה, ניגנה, שיחקה ושרה בהפקות שונות.
את הקאמבק לראשון לציון שניהם עשו אחרי גיחה דרומה – עומר לטובת לימודי פילוסופיה בבאר שבע, עמית ללימודי טלוויזיה במכללת ספיר. החזרה הביתה, הם אומרים, לא נבעה מנוחות אלא מאידיאולוגיה פטריוטית.
5 צפייה בגלריה
משפחת בז'ה. "אצלנו במשפחה מתרגשים יותר ממחיאות הכפיים של הקהל מאשר ממחיאות הכפיים של מנהל הבנק"
(צילום: סיגל בר-קובץ)
"מרבית החברים שלנו עזבו את העיר, מעטים נשארו, והחלטנו שאנחנו רוצים להחזיר אותם הביתה", אומר עמית. "אנחנו מאמינים שאם תהיה פה אלטרנטיבה טובה שמרגישה כמו קהילה ובית, הם ירגישו נוח לחזור. לראשל"צים נמאס להוציא את הרכבים ולהשתרך בפקקים. היום אין פה מקום שקולט צעירים שרוצים להיפגש וליצור ביחד, וממש דרוש מקום כזה".
עומר: "הרגשנו שיש כאן ריק, יש חוסר, וכל מי שרוצה לצרוך תרבות ואמנות זולג לתל אביב. תרבות היא לא מותרות, היא צורך בסיסי, היא הכוח שמחבר בין אנשים, לכן חלמנו על מקום שיוכל לייצר מפגש, לייצר תרבות ולייצר חברים. לא הקמנו את קלצ'ר כדי להביא שמות גדולים ולפוצץ את המקום. אנחנו רוצים להתחיל מלמטה, ללקט שותפים לרעיון, ליצור במה פתוחה ליוצרים ולחשוף את הקהל לאפקט של ה'ביחד', של מה אמנות יכולה לעשות למקבץ של אנשים".
כשאני מנסה להחזיר את השיחה למסלול קצת יותר פרקטי, ולהזכיר שעם אמנות לא הולכים למכולת, עומר מחייכת את החיוך המואר שלה. "אנחנו היינו חשופים כל החיים לשיעור הכי גדול שיש: ליכולת של האמנות לגבש אנשים", היא אומרת.
"ראיתי את זה באולם מופת כילדה, כשכל האנשים באולם צחקו יחד מאותה בדיחה. ראיתי את זה כשגרתי בבאר שבע, ושרתי לדיירי הבניין בהדלקת הנרות בחנוכה. הכלי האמנותי היה תמיד המצע המשותף, הוא האמצעי הכי יפה והכי פשוט לכולנו. ואותו נביא עכשיו גם לכאן".
פיאצה, אמני קרקס וביר גרדן
ותיקי ראשון לציון יתקשו לזהות את מבנה המועדון, הממוקם בלב רחוב רוטשילד, שהספיק ב-40 השנים האחרונות להיות הכל: בשנות ה-80 שגשג בו קפה 'אפרופו', בהמשך הוא הפך לבר, ואז לדאנס בר, ואז, לאורך למעלה מ-12 שנים, נזנח והפך לפיל לבן בלב העיר. בצמוד אליו פועל לאורך כל השנים אולם מופת, שאותו מפעיל בז'ה האב כבר 20 שנה.
הרעיון שנזרק לאוויר בסלון המשפחתי לפני כחצי שנה - להפוך את המבנה הנטוש למועדון תרבות – נראה בהתחלה שאפתני, יקר ומסובך מדי. אבל לבני משפחת בז'ה-קלצ'ר היה ברור שזה לגמרי וואו. ושזה חייב לקרות. עמית לקח פיקוד על החלק התפעולי. עומר על בניית התכנים ("לפעמים זה מתנגש, עדיין עובדים על זה", הם מודים).
שני האחים הצעירים, עידו וענבר, עדיין לא בתמונה, אבל חכו חכו. נכון לעכשיו המשפחה כולה מגויסת ועושה כמעט הכל לבד. אם פה ושם ישתרבב עובד לצוות, עומר מבטיחה שגם הוא, כחלק מהחזון, יהיה אמן, כי אם יש מוזיקאי שמוזג בירה, למה שלא יעלה על הדרך לבמה וישיר?
5 צפייה בגלריה
עומר בז'ה. "כולם יכולים לבוא, להציג ולהתחבר במרחב תרבותי של 'ביחד'"
(צילום: סיגל בר-קובץ)
"זה קצת מצחיק, אבל הלכנו הפוך לכל מחשבה עסקית", היא מסבירה. "אמרנו, נפתח בשיטת ניסוי וטעייה, נפגוש את הצורך ונבנה את התכנים. זה לא מקום של 'נצא ונאכל ונשתה', אנשים כמהים למשהו מעבר, לרובד נוסף – של הרצאה, סטנדאפ, מוזיקה, להקות בתחילת הדרך, נשים יוצרות.
קראו גם:
"הקמנו כאן פלטפורמה לכל סוגי האמנים, וכולם יכולים לבוא, להציג, להיפגש ולהתחבר במרחב תרבותי של 'ביחד'. בהמשך נחבר אותו עם הרחבה החיצונית של רוטשילד פינת ז'בוטינסקי, והכל יהפוך לקומפלקס אורבאני, לפיאצה תרבותית, עם אמני קרקס וביר גרדן ואנשים שיושבים על הדשא ושומעים מוזיקה. אנחנו מאמינים שקהילה יוצרת תרבות, שיוצרת קהילה, שיוצרת תרבות, וזה בדיוק מה שעושה קלצ'ר".
בלו”ז של קלצ'ר:
ימי רביעי: במה פתוחה לאמנים צעירים המעוניינים להופיע, להתחבר, להיחשף למוסיקה ואמנות חדשה.
1.12: אלישע בנאי, מופע אקוסטי עם מיטב הלהיטים ושירים מכל התקופות
7.12: ערב יוצרות בשיתוף תנועת תרבות, נשים היוצרות אמנות מקורית - במוסיקה, במילים, בתיאטרון, בציור, בפיסול, בצילום, בעיצוב - מוזמנות להציג אותה על הבמה שלנו! הכניסה חופשית
