״אֱלֹהִים, הַבִּידוּד נִגְמָר לִי, הָרִפּוּד נִפְרַם, הַמִּלּוּי הִתְבַּלָּה,
קֹר וְחֹם חוֹדְרִים אֵלִי יָשָׁר, הַכְּאֵב הַגָּלְמִי נֶחֱשַׂף״ (יהודה עמיחי).
קראו גם:
עוד בימי התנ״ך היה בידוד.
מי שחלה בצרעת, למשל, נאלץ להתבודד בעיר המצורעים ולעתים, לא הייתה משם דרך חזרה.
הרבה שנים וטכנולוגיות עברו מאז ועד היום, אבל גם בימינו כל אדם שני נכנס לבידוד בשל מגע עם חולה קורונה מאומת והקשר איתו הופך לווירטואלי בלבד.
למרות שבעולמנו יש כל כך הרבה אפשרויות וירטואליות - טלפון, זום, פייסבוק, ווטסאפ, טוויטר, אינסטגרם, טיקטוק ועוד ועוד, אין על המגע האנושי.
על שיחה, על חיוך, אפילו על מריבה.
יש השפעות רבות נפשיות על המבודדים אבל אם ניקח את זה למקום החיובי, זה זמן טוב למנוחה ולחשבון נפש.
זמן להטעין מצברים מחדש ולחשוב על חיינו. מתאים מאוד ליום הכיפורים, שאוטוטו פה.
את מיכל הכרתי עוד בימי התיכון אבל הקשר ביננו התחיל רק אחרי הצבא.
לפתע הכימיה נוצרה והפכנו לחברות הכי טובות.
כאלו שמתראות כמעט כל יום, מקשקשות ושותות קפה.
מעבר לזה, שהיא אשת הסוד שלי ושותפה ללא מעט מעשי קונדס שלי במהלך חיי. כן, כן, גם לי לא חסר.
היא גם עוזרת לי המון, בעיקר, בלהוציא את ברונו, הכלב שלי לסיבוב כשאני לא יכולה.
עם השנים, מיכל הפכה למורה לאנגלית ופתאום, משום מקום, תלמידה שלה חלתה בקורונה.
מיכל נכנסה לבידוד ולי היה איזה חלל ששום פלטפורמה וירטואלית לא יכלה לפתור.
אין ספק שחסרונה הורגש מאוד אבל ברוך מתיר מבודדים, התוצאות שלה היו שליליות וחזרנו להיפגש דקה לפני שאני עוברת לדירה חדשה (ועל כך בפרק הבא).
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון - הירוקים
