איש כוחות הביטחון לשעבר, שמיל בן אריה משיק ספר ראשון בהשראת חייו המתאר את שגרת יומו מורטת העצבים והפלירטוט האינסופי עם המוות כסוכן שטח סמוי בשב"כ. "עד היום אני תמיד מחפש את יציאות המילוט, יושב עם הפנים לדלת, לא נועל סנדלים ולא שוכח להכניס אולר לכיס".
הסדרה "פאודה" הציגה את לוחמי כוחות הביטחון כגיבורים אמיצים המבצעים שלל פעולות תוך סיכון ממשי של חייהם. אבל לא באמת שמה דגש על מה שהם מרגישים ואיך כל זה השפיע על חייהם. בן אריה ששימש במשך שש שנים כסוכן שטח סמוי, נושא בגופו ובנפשו את הצלקות מהתקופה בה הרגיש הכי בודד בעולם.
"ל"מיינט ראשון" הוא מספר השבוע על נקודת מבט אחרת, אישית ומורכבת על המצב והשפעתה של עבודתם של אנשי כוחות הביטחון שכולה מרדף אינסופי אחרי הפיגוע הבא. "אתה כל הזמן לבד, רק אתה ופיג'ו 404. כל הזמן מתנהג כמו מישהו אחר, פעם בעזה, פעם ברפיח, אתה מתנהג כמו מקומי אבל קם בשלוש בבוקר ובכלל לא יודע איזה יום היום".
המחיר האישי
בן אריה (58), גרוש ואב לשני ילדים, מספר איך התפקיד השפיע על חייו האישיים. "כשאתה שם אתה לא מבין כמה זה משפיע עליך, אבל זה דופק לך את הראש, הטרגדיה של העבודה הזאת היא שסביבת העבודה והחיים הפרטיים שלך מתחברים, אתה לוקח החלטות, מתנהל וזז בחיים הפרטיים כאילו אתה עדיין בעבודה. זה אומר להגיע למקום ותמיד לחפש את יציאות החירום, תמיד לשבת עם הפנים ליציאה, להיות דרוך בכל רגע, אני אפילו לא נועל סנדלים ותמיד יש לי אולר בכיס.
"אתה שבוי בטראומה למרות שאתה בטוח שזה לא משפיע עליך. הייתי חייל בתקופה הכי קשה בלבנון, הייתי מ"פ בצנחנים וזה בכלל לא מזכיר את השירות הזה, כי שם אתה חלק מצוות, ומה שאני עשיתי היה תפקיד הכי בודד בעולם, כל שבוע אתה בסכנת חיים. רק בגיל 50 הלכתי לטיפול פסיכולוגי שעזר לי, פשוט הבנתי שאני כבר לא מתנהג לעניין".
נקודת המפנה
לאחר סיום החוזה בן אריה שירת במערכת הביטחון בתפקידי שטח בארץ ובחו"ל במשך 25 שנים, את החלום להוציא ספר הוא כבר סוחב שנים רבות.
הכתיבה היא חלק מהתרפיה?
"הספר שיחרר הרבה מהפן האישי שלי, תמיד אהבתי לקרוא ואם אתה קורא 600 ספרים טובים אז אתה יכול גם לכתוב אחד. כל חיי הייתי כותב, כל פעם שקרה משהו משמעותי הייתי מעלה אותו על כתב במטרה שאוכל לקרוא אותו עוד כמה שנים ולראות כיצד חשבתי בגיל צעיר כך שהיו לי המון תיעודים של חוויות שעברתי. היום אני עורך דין לענייני משפחה, יש בי צד מאוד סוציאלי וחברתי. כל פעם שאני מיצג גבר או אישה בהליך גירושים, אני אומר לשניהם שאני קודם כל מיצג את הילדים שלהם, שהכי חשוב לי שהם לא יפגעו מהתהליך".
קשה שלא לתהות האם בן אריה אומר זאת עקב מחשבות על מה שעבר על ילדיו. "ילדיי תמיד הכירו את הדפקטים שלי, גם החברים. היום לדוגמא אני לא מסוגל לראות סדרות כמו פאודה, כי הן מסתיימות אחרי 40 דקות ואני יודע שבמציאות אין לזה סוף. כשאני שומע בחדשות על צוות שנחשף בעזה אני מבין מה ההשלכות, אני מבין את גודל הטרגדיה. אני זוכר כשזה קרה לנו, שהיו אנשים שלא חוזרים הביתה, אבל אני בעיקר זוכר את ההבנה שאם אתה עושה טעות אין מי שיציל אותך, אתה שם לבד והחיים שלך כל הזמן בסכנה ואם זה הסוף אז הוא כנראה יהיה רע מאוד.
קראו גם:
"אנשים רואים את הסדרות האלו אבל הם לא מבינים שבפועל אין שם לוחם אחד שהיה שולח את הבן שלו לסיטואציה הזאת, גם בספר שלי תמיד יש תחושה שהגיבור בכלל לא רוצה להיות שם, אתה לא יכול לחיות ככה בלי להידפק".
בן אריה מדגיש כי הספר "דרך הנשר בשמיים" בהוצאת ניב אינו אוטוביוגרפיה "אבל רוב הדברים בספר קרו לי. הספר הוא למעשה שילוב של שני סיפורים שונים שקרו לי שחיברתי יחד".
