בשבת ה-7 באוקטובר, ד"ר מיכאל יואכים היה כונן במסגרת תפקידו כרופא בכיר ביחידת פה ולסת במרכז הרפואי שמיר-אסף הרופא. כשהאזעקות החלו הוא כבר היה בדרכו לבית החולים, לשם הגיעו חיילים רבים שנפצעו מירי בפניהם.
"האזעקה תפסה אותי בחניון בית החולים, מיד חיפשנו מחסה. הגיעו חיילים במצב קשה ובמצב קל, טיפלנו בפצועים לצד האזעקות, ככירורג פה ולסת מיד הוזעקתי לנתח. הכנסנו מטופלים לחדר הניתוח, כשיש אזעקה אז יש פרוטוקול ברור, אם נמצאים בחדר ניתוח שבמרחב מוגן אז ממשיכים כרגיל ואם לא, מייצבים את החולה ומתפנים, זה לא נשמע טוב אבל הצוות הרפואי לא יועיל לאף אחד אם הוא ייפגע. הצלנו חיילים רבים אך חלקם לצערי איבדנו".
"קשה להתרגל למראות"
בימי שגרה, ד"ר יואכים (41) נשוי ואב לשלושה, עושה שירות מילואים בדרגת רב סרן במרפאות השיניים של צה"ל, אך יממה לאחר פרוץ המלחמה הגיעה שיחה ששינתה הכל. "התקשרו מחיל הרפואה וגייסו אותי בצו 8 כרופא בפלוגה המשפטית של היחידה 6017 שזו היחידה לזיהוי חללים וחקר נסיבות המוות בחיל הרפואה. מעולם לא חשבתי שאקרא לתפקיד כזה, אבל הם הסבירו שעקב המסה של החללים מצה"ל יש צורך בעזרה שלי".
לפני ה־7 באוקטובר עסקת בזיהוי חללים?
"לא. ידעתי על היחידה כי הייתי רופא בקבע והכרתי אנשים ששירתו שם, אבל לא היה לי ניסיון בתחום. הודעתי למנהלים שלי בבית החולים, מנהל האגף ומנהל המחלקה, והם מיד התגייסו למשימה. בימים האלו לא הייתה מחלקה בבית החולים שלא גייסו מתוכה רופאים וכולם התגייסו לסייע, אם חבר צוות שלך במילואים בעזה אז אתה לא הולך הביתה אחרי המשמרת אלא נשאר עוד כמה שעות כדי לחפות, כולם עשו את מה שהם חייבים לעשות".
אחרי כמה שעות התארגנות ד"ר יואכים התייצב במחנה שורה ושום דבר לא הכין אותו למראות הקשים. "זו חוויה שלעולם לא שוכחים. אתה רואה חדשות, אתה יודע שיש מאות ואלפי חללים, אבל אף אדם לא יכול להיות מוכן לראות דבר כזה בעיניים שלו. המחנה עצמו נועד לטיפול בכמות קטנה של חללי צה"ל, אבל הוא חולק לשניים, חלק אחד לאזרחים ושוטרים והחלק השני לחיילים. בחלק האזרחי היה טירוף מוחלט, מאות חללים שהגיעו ביום אחד ואף אחד לא התכונן לזה. קיבלתי חפיפה של כמה שעות מרופא מנוסה והתחלתי לעבוד, הלמידה היתה תוך כדי תנועה, אתה מתחשל תוך כדי עבודה. כמו כל רופא אחר ראיתי גופות כחלק מתהליך ההכשרה שלי, אבל אתה לא חווה את זה ביום יום בעבודה השגרתית שלך. לכן בימים הראשונים היה קשה מאוד להתרגל למראות, להבין באמת מה אתה עושה".
איך מתפקידים במצב של הלם לאומי?
"הדרך להתמודד בהמלצת אנשים עם ניסיון, וזה אולי יישמע נורא, זה להתייחס לדברים באופן טכני. זה נכון לכל רופא ובמיוחד במצב שהיינו, כשמגיעים סיפורים מזעזעים אתה מתנהל באופן מקצועי וטכני. זה תפקיד לא נעים, אבל מישהו חייב לעשות אותו, אז אתה שם את הרגשות ואת המחשבות על המשפחה בצד כדי לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר. כמובן שהיו רגעי שבירה, כשבבית רואים חדשות ואתה בטעות מסתכל על המסך ורואה לוויה של חייל שטיפלת בו, ופתאום זה לא רק חלל, זה הורים שבוכים על הקבר, זו חברה מתאבלת. פתאום נשבר המחסום בין המקצועי לאישי, אלו רגעים קשים.
"גם יצא לי כמה פעמים לטפל בקרובי משפחה של אנשים שאני מכיר. כמובן שאלו דברים שהבנתי רק בדיעבד אבל זה קטע קשה. כי אתה צריך להתקשר ולהביע תנחומים, וגם לומר בעדינות שאתה מכיר את המקרה באופן מקצועי, כי זה לא סוד היכן אני משרת. אבל אז אני מתנצל ואומר שאני לא יכול להגיע לנחם ולבכות איתם באופן אישי, לא כי אני אדם רע חלילה, כי אני חייב להמשיך להפריד בין המקצועי לאישי. כי אם אני אשבר אני לא אוכל להמשיך לתפקד ואם לא אתייחס לעבודה נטו כמקצוע, לא אוכל להמשיך לעבוד כאן אפילו כמה ימים בודדים".
"לא תמיד הממצאים תקינים"
העבודה במחנה שורה היא בהחלט לא תפקיד לכל אחד, המערך המורכב, העומס והרגישות הבלתי נתפסת שצריך לגלות מול המשפחות, הממצאים וההשלכות של כל החלטה. "הימים הראשונים היו מאוד קשים, גם תהליכי העבודה והזיהוי לא היו רגילים, במצב רגיל אנחנו צריכים לפחות 2 וידואים, זיהוי אישי, שיניים, די.אן.איי או טביעות אצבע.
"לחיילים רבים יש דגימה בבקו"ם אבל כשהגופה מגיעה אחרי כמה שעות טובות לא תמיד אפשר לקחת ממצאים תקינים, מה גם שגם הרבש"צים היו אצלנו ולאדם בן 50, גם אם הוא עושה מילואים, אין הרבה ממצאים בבקו"ם לבדיקה. גם לא היה זיהוי אישי, היום כשחייל נופל זה בידיים של חברים שלו, הם יודעים לומר מי הוא, אבל בתחילת המלחמה החיילים הגיעו לבדם ומשם התחיל הליך הזיהוי. הרבה פעמים אתה מוצא את עצמך מול ממצאים וצריך לקבל החלטה קשה. יש לנו מעבדה צמודה ואת הציוד המתקדם ביותר, אבל עם כמות כזאת של עבודה זה תהליך מורכב".
זו הסיבה שהיו טעויות? כמו אמילי הנד שנחטפה וחשבו שנרצחה ומקרים נוספים?
"לא היו טעויות במערך הזיהוי של צה"ל. אצלנו התהליך הצבאי מאוד סדור והוא גם נעשה צמוד לנציגי הרבנות שמאוד מחמירים ועשו עבודה מדהימה. אבל ברור שלמדנו תוך כדי עבודה כי התהליך הקבוע לא אפשרי בגלל הכמויות שהגיעו ובגלל העבודה בחירום. עבדנו 4-5 צוותים ובמשמרות של 12-12 שעות. זה מתיש נפשית, אבל כשיש לך חברים בעזה אתה לא מעיז להתלונן. זה כמו שמטופלים רבים לא מגיעים עכשיו לקבל טיפול בבעיות קלות, כי אנשים מרגישים שזה לא זמן להתלונן על כאב קל כשלצידך חייל איבד רגל.
"באופן אישי לא עבדתי מול משפחות החללים, אבל כן ראיתי את הפקקים בכניסה למחנה, ראיתי את הטורים של הממתינים בחוץ, זה כאב לב. אתה מבין שבסופו של יום לכל משפחה מגיע לקבל את הילד שלה בחזרה ומאוד חשוב לך שלא יהיו טעויות. שמשפחה לא תקבל בשורה ואז יגלו שהיתה טעות, בעיקר כאתה מבין שלזיהוי יש השפעות משמעותיות בהמשך, גם ברמה האישית וגם ברמה המבצעית".
"יש לנו יכולת לצמצם מקרי מוות"
ויש עוד דבר שמפיח בו תקווה, חלק מרכזי מתפקידו של ד"ר יואכים וצוותו הוא בדיקת המיגון של החיילים. הם בוחנים את הפציעות, מנסים להבין כיצד שינוי בצורת, הרכב או שימוש בציוד המיגון יכל לשנות את התוצאה והיתרונות של עבודתם כבר באים לידי ביטוי בימים אלו.
קראו גם:
"חלק רציני מתפקידי זה לבדוק את המיגון של החיילים, זו הגאווה הגדולה של הצוות שלנו, היכולת למנוע מוות או פציעה חמורה. אנחנו בוחנים את המיגון, אם הוא עבד ואיזה שיפורים גם במיגון וגם באופן השימוש בו ניתן לעשות כדי שבפעם הבאה זה לא יסתיים בחלל. אלו דברים שעשינו מהיום הראשון וגם היום זה כל הזמן נעשה. אנחנו משפרים תהליכים כדי שבפעם הבאה נציל חיים וייהרגו פחות חיילים. את הממצאים שלנו מיישמים כבר עכשיו בתמרון בעזה, זה אומר שכבר היום יש חיילים שלא נפצעים בזכות העבודה הזאת".
בסוף המלחמה, מה יישאר איתך מהחוויה הזאת?
"פרופורציות. כבר מהרגע הראשון המצב הזה הכניס אותי לפרופורציות. במסגרת עבודתי בשגרה אני עוסק המון במחקר, כמעט כל יום בודק איזה מאמר פורסם, איזה מחקר התקבל, המון עבודה מול חו"ל. כשהמלחמה פרצה והקולגות שלי מהעולם המשיכו את העבודה כרגיל ופנו אליי זה לא התחבר לי. שאני אתעסק במאמר או הרצאה בשעה כזאת? במה זה יתרום כשכל רגע אנשים מתים כאן?
"היו קולגות מחו"ל שכמובן דרשו בשלומי, ביקשו לדעת שאני והמשפחה מוגנים, הודיתי להם על הדאגה וכמובן שיתפתי קצת אבל אתה לא יכול להשוות את החוויה אם אתה לא נמצא כאן, אתה לא יכול להבין את זה אם אתה לא בישראל. אחרי שהכל יסתיים אני מקווה לשוב למרפאות השיניים של צה"ל, לא בגלל התפקיד, אלא כיוון שאני מקווה שכולם יהיו בריאים ולא יצטרכו את שירותיי כדי להתמודד עם מצב כזה".
