הרגע שבו נמאס לי מאנטיגן, אנטי לא
רוני עקירב
די, נמאס לי. הבת שלי קיבלה הודעה בשעה תשע בערב שנחשפה לחולה מאומת. יחד איתה כל חבריה לכיתה. ושוב הנוהל הרגיל: להיבדק ולעמוד בתורים אינסופיים.
קראו גם:
לא כיף להיות היום הורה לילדים, בייחוד לא לקטנים. כמה עוד אפשר לסבול? מחירי בדיקות האנטיגן מאמירים מדי יום, ואנחנו ההורים רצים כמו קבצנים מחנות לחנות ומנסים להשיג ערכות שעולות, בלי בושה, 39.90 שקלים.
אני חושב על אמא לשלושה ילדים שצריכה לעשות בדיקה לכל אחד מהם. האפשרויות העומדת בפניה הן: בדיקה ביתית שתעלה עשרות שקלים. או: להגיע לתחנות בדיקה וכדי לא לשלם, לשקר ולומר שזה לא בשביל תו ירוק. לאן הגענו? ואיך אנחנו מסכימים שככה יטרטרו אותנו?
אז הנה הגיעה הישועה: שלוש ערכות בדיקה שהובטחו לכל ילד. בעת כתיבת שורות אלו עדיין לא קיבלנו אותן. וגם כשנקבל, הן יהוו טיפה בים ולא באמת יועילו להורים. אין שום סיבה שנשלם שקל על בדיקה כלשהי. זהו הליך רפואי שאמור להינתן בחינם לכל מי שחבר בקופת חולים.
כיו”ר הנהגת ההורים בראשון לציון אני פונה אליכם, מקבלי ההחלטות: ההורים הם לא פרה חולבת. אז תפסיקו עם הגזרות, המתווים, המהפכות, ההחלטות והשינויים האינסופיים. כבר הפסקנו לספור והפסקנו לנסות להבין.
הרגע שבו החלטתי לשחרר
שי אלבלינג
ביום שני השבוע, קצת לפני השעה 12 בצהריים, הגיע הרגע בו החלטתי שדי, חובה "לשחרר", אבל ממש, לא בכאילו, אלא בכל הכוח. להוציא החוצה את מה שאני חושב עליו כבר שבועות ארוכים – שבלתי אפשרי לסגור את עצמנו מכל כיוון (ובטח לא בשבוע שבו השמש המדהימה מחממת לנו את החיים).
זו היתה הודעה מקבוצת הוואטסאפ של כיתת התיכון של הבן שלי, נועם, בה דנו ההורים בנושא יציאה לאחד הטיולים המשמעותיים ביותר עבור הילדים – מסע ישראלי, חמישה ימי שוטטות ברחבי הארץ, כדי להכיר את החברה, אנשיה ומנהגיהם.
בגלל העלייה הההיסטרית בתחלואה נשמעו לא מעט קולות הקוראים לבטל את הטיול, אבל עמדתה האיתנה של המחנכת ("יוצאים כמתוכנן, יש אישור ממשרד החינוך") שכנעה אותי סופית לדבוק בעמדה הליברלית ופשוט "לשחרר".
מודה, גם אני התלבטתי ערב קודם אם זה רעיון טוב לצאת לטיול, אבל כשנחתו הודעות הבוקר בוואטסאפ הכיתתי, כבר ידעתי שאין ברירה. למה ידעתי? כי בלילה, לפני שנרדמתי, חשבתי על האמא הקשישה והמהממת שלי ש"סוגרים" עליה כבר כמעט שנתיים. חשבתי על התקפי הזעם של הילדים המבולבלים. חשבתי על הייאוש של המתאמנים בקבוצות הריצה, ששכנעו אותם לוותר ולהסתגר.
זה לקח לי שנתיים, אבל בסוף זה קרה.
שחררתי.
אני אהיה אחראי, אעטה מסכה, אמנע מהתקהלויות, אבל ראבאק, אמשיך לחיות, כי גם ככה הזמן שלנו פה קצוב.
אז דווקא עכשיו: קחו את אמא שלכם לראות שקיעה בים, תאפשרו לילדים שלכם להיפגש עם חברים ולטייל וצאו לרוץ באוויר הפתוח. ובכל יציאה כזו מהשגרה, תנשמו עמוק ללב ולריאות – ותשחררו.
הרגע שבו הבנתי: זה ממש לא צינון קל
רז קינסטליך
בשנתיים האחרונות נאלצנו לנהל עיר תחת מגיפת קורונה, מדובר באתגר לא פשוט, במיוחד לעיר הרביעית בגודלה בישראל.
עם זאת, הצלחנו עד כה, על אף התחלואה, לקחת את ההחלטות הטובות ביותר עבור התושבים שלנו ואף קיבלנו ציון לשבח על התנהלות העיר בזמן המגיפה מראש הממשלה, נפתלי בנט.
הצלחתי עד כה, על ידי הקפדה הדוקה, להתחמק מהנגיף, אך לאומיקרון יש יכולות מרשימות בכל הקשור לקלות ההדבקה, ולצערי בתחילת השבוע זה הגיע גם אליי.
על אף מה שאומרים, לא מדובר ב"צינון קל" ואני לא במיטבי בלשון המעטה. אני מבודד אמנם מהמשפחה, אבל הכנתי לי משרד מאולתר, עם זום ומיילים, ואני נשאר מחובר, על אף הכל. בנוסף, יש לי סגנים מעולים, ראשי מנהלים מקצועיים ומנכ"ל יוצא מן הכלל, ויחד הם מסייעים לי לנהל מרחוק את העיר. זה לא פשוט, אני אדם של אנשים, אוהב לפגוש את התושבות והתושבים באופן בלתי אמצעי, להקשיב להם פנים מול פנים - אבל כרגע זה ייאלץ להמתין עד שהגל הנוכחי יחלוף.
אני מבקש מכולם - לכו להיבדק! אם יש ספק, אין ספק. עברנו את הקורונה עד עכשיו ונמשיך יחד בכוחות משותפים, לעבור אותה גם הפעם. אני מאחל בריאות איתנה לכולם ומקווה לחזור לעירייה במהרה.
הרגע שבו הסוללה נגמרת
אביגיל קדם
רצה הגורל וחשיפה לחולה מאומת אילצה אותנו לחוות מוצ"ש שהזכיר לנו את ימי הסגר הראשון. באופטימיות קבענו תור לבדיקת אנטיגן מוסדית במד"א רחובות, וכבר ממרחק ראינו שיש בעיה: מכוניות צופרות, אנשים כעוסים ותור שלא רואים את סופו.
בדרך פגשנו מכרים שהסבירו שהם שם כבר שעה. כשגילינו שהתור נגמר הרבה אחרי העיקול, אמרתי לבת שלי: "אין מצב, התורים במקומות אחרים אולי יותר קצרים".
באופטימיות זהירה פתחתי אפליקציה, "הנה! יש תורים לגדרה!" התלהבתי, "סטטיסטית, יש שם פחות תושבים". מיהרנו למקום רק כדי לגלות תור בלתי נגמר של אנשים שהשלו את עצמם כמונו, שכאן יהיה יותר קל.
בתור פגשנו אישה מנס ציונה, שטעתה כמונו. הסוללה נגמרה לה בתזמון מושלם, כשבעלה עושה סיבובים ברכב עם התינוקת שאיבדה סבלנות. היא עמדה עם הילד שלה, שלמזלו (ולמזלה) מצא חברים בתור, וכך התקדמנו כל פעם צעד אחד.
הילד של האמא הנס ציונית היה רעב, והיא, שהיתה בטוחה שהבחינה בבעלה, רצה אליו רק כדי לגלות שזה בכלל לא הרכב שלהם ובכלל לא בעלה.
כשהגיע הרגע, הבן של הנס ציונית פחד מהמטוש, ולכן פגש אותו דרך הסורגים בכוח, ובסיום מופע האימים, בלי סוללה, היא רצה לחפש את המכונית, את הבעל ואת התינוקת הצורחת.
אחרי שעתיים וחצי בתור, פלוס שעה ורבע של המתנה לתוצאות, קיבלנו תוצאה שלילית. ואני רק חושבת לעצמי, מעניין מה הילדים שלנו יספרו לילדים שלהם יום אחד על התקופה הזו. אני מקווה בשבילם שמילים כמו מטוש, בידוד, אנטיגן ו־PCR יהיו זיכרון רחוק, שיהיו בו גם כמה רגעים מצחיקים.
הרגע שבו הבנתי: הילד שלי התבגר טרם זמנו
איילת רוטה–גבאי
"אמא אני רוצה לצייר לך רצח". לא פרחים, בית עם גג רעפים או מסי לוקח אליפות. רצח הוא רוצה לצייר. "למה דווקא רצח?", שאלתי בעדינות. מנסה להסוות בהלה, מחשבות על "דקסטר הרוצח הסדרתי" שגדל אצלי בבית, ואיפה אסתיר מעכשיו את סכיני הבשר. "זה מה שכתוב לך על המסך, תסתכלי". אמר בן החמש בתמימות. הסתכלתי לאחור אל מסך המחשב והנקודות התחברו.
כן, מסתבר שאחרי הבידוד ה־28 (אולי ה־29, אל תתפסו אותי במילה), ארז, תלמיד גן חובה (כשיש גן) התחיל ללמוד לקרוא מאחורי הגב שלי. כשכל הגן בבידוד ("אבל אני לא חולה, רק יש לי בגן ילד מאומת"), כל מגדלי הלגו התפרקו, חוברות העבודה נגמרו, תוכניות הטלוויזיה הפכו משעממות ואפילו הטאבלט הפסיק לשמש כבייביסיטר אולטימטיבי, הוא התחיל לחבר אותיות למילים.
אז מה רע? בעולם נורמלי (יחסית) כמו זה שחיינו בו לפני מרץ 2020, הייתי מריעה: "הילד ענק!". אבל במציאות שהפכה לחיינו, במקום ספרי ילדים, ילד סגרי הקורונה שלי, שמעולם לא בילה שנה רצופה בגן ילדים עירוני, קורא אייטמים שאמא שלו, עורכת חדשות, כותבת במחשב הביתי במקום במערכת עיתון סטרילית. למה? כי אנחנו שוב בבידוד!
תחקיר מעמיק יותר העלה שבשעות הארוכות שישב לידי ומאחורי כשהוא מצייר, משחק או מטפס על הקירות משעמום, עין אחת היתה על מסך המחשב. בזמן שהשליתי את עצמי שהוא קטן ולא מבין, הוא בעצם התאמן בקריאת אסונות שניסיתי לסנן ממנו בדילוג ערוצים מהיר ממהדורת החדשות בטלוויזיה לערוץ "הופ".
רוב תלמידי כיתות א' מתחילים ב"אבא", "אמא" ו־"שלום", אבל ילד דור הקורונה שלי כבר קורא "טרגדיה", "אסון", "תאונה קטלנית" ו"אומיקרון". ועכשיו כשתם עידן התמימות, נשאר לי רק לאחל בהצלחה למורה העתידית שלו, ושל שאר בוגרי יחידת הבידודים, ואולי ללמד אותו לשחק פורטנייט. זה פחות אלים מלקרוא את "העבודה של אמא".
הרגע שבו השדים הגיעו לבקר
מיכל איסרוף
לקראת מוצאי שבת האחרונה אמא שלי קיבלה בשורה לא נעימה. היא לא נדבקה בקורונה, אבל אחי ומשפחתו לא יבקרו אותה, עד יעבור זעם.
אני גרה ממש קרוב אליה, ברחובות. יש לי שני אחים מבוגרים ממני, שניהם גרים קרוב, ולכל אחד מהם יש ילדים במערכת החינוך.
אמי אלמנה, בשנות ה־70 לחייה. היא לא בקו הבריאות, לא הנפשית ולא הפיזית, וגרה לבד לגמרי. היא מחוסנת כבר ארבע פעמים. מדי שבוע היא מצפה בכיליון עיניים לביקורים של ילדיה עם משפחתם, בהרכבים משתנים. זה אומר שבימי שישי בערב מגיע אח אחד עם משפחתו או בלעדיה, ובימי שבת השני. זאת הרוטינה כבר זמן רב.
לי אין בעיה להישאר בבית, אני אוהבת את זה ויש לי בן זוג ושני חתולים והמון תעסוקה. למען האמת, הקורונה קצת גרמה לי לפחד לצאת.
אבל בעוד שלי יש המון מה לעשות בבית, היא מוגבלת לפעילויות מצומצמות, ולא תמיד מתחשק לה לעשות אותן. רוב הזמן מתחשק לה לדבר עם מישהו שנוכח, או כדבריה, לקרוא בזמן שיש עוד מישהו בבית. והיא נהיית בודדה. והיא אומרת לי את זה המון.
היא חרדתית ומלאת מחשבות ואין לה עם מי לחלוק אותן. היא שאלה אותי אם אפשר לבוא אליי, "כי אני בודדה באפלה", כי האח של יום שבת היה אמור לבקר, אבל הודיע ברגע האחרון שלא יגיעו, כי "הם מוקפים חולים": שני קרובי משפחה שלהם נמצאו חיוביים לקורונה, וגם היו ילדים חולים במוסדות החינוך של האחיינים שלי. וברור שפוחדים על הסבתא.
אם אפשר להתחסן, כבר ארבע פעמים, עצוב שאפילו החיסון לא נותן לנו להיות מוקפים באהובים שלנו ולהרגיש בטוחים. כשיש קורונה אנחנו אמורים להרגיש הכי בטוחים כשאנחנו לבד, אבל אצל חלקנו, זה הזמן שהשדים באים לבקר.
הרגע שבו השפעת ניצחה, ואני הפסדתי
סיגל בר–קובץ
זה התחיל ביום ראשון בעקצוצים קלים בגרון. ביום שני גם הגוף כאב. ובשלישי כבר השתרכנו – אני, בעלי, החום שלי, הנזלת שלו והשיעולים של שנינו – בדרכנו לפעילות זוגית משותפת: התור לבדיקת PCR. לא ברור אם הוא נדבק כי נמאס לו להיות טיפולי ולהכין אלף כוסות תה עם לימון, או בגלל שזה מה שקורה היום, ואין אפס: כולם נדבקים מכולם.
בכל מקרה, כצמד כואבים התפגרנו בתורנויות בבית לאורך 30 שעות ההמתנה לתשובה. במהלכן כולם דרשו בשלומנו, חפצו ביקרנו, ניחמו ממרחק ושאלו שוב ושוב אם נו, נו, כבר קיבלתם תשובה?
אבל מרגע הישמע הגונג – שלילי – התפוגגו חיבוקי האמפתיה והדאגה הווירטואליים, ובין רגע הפכנו לסתם חולי שפעת, סתם מקנחי אפים נטולי זוהר, תהילה ויחסי ציבור. בלי וריאנט, בלי אומיקרון, בלי דלתקרון, בלי קמצוץ מגיפה לרפואה.
"אה", היתה התגובה, "אז זה לא קורונה, איזה מזל", כאילו שהכל סבבה, ואם זה לא 'הדבר האמיתי' שהפך את המדינה לתור ארוך של תשושים ומטושים, אז מה זה משנה, תתמודדו עם מחלתכם האפורה, המשעממת, הלא סקסית. שפעת. פי. למי אכפת.
אני יודעת שמגיפה זה חרא גדול. אפילו השרה שקד אמרה. לכן זה קצת מפתיע שאנשים רציונליים כמוני, שנזהרים כבר שנתיים בקלה כבחמורה, רוצים פתאום, ולו לרגע קצר, לזכות בטייטל הדרמטי וביתרונותיו. אבל תחשבו בעצמכם: הרי אם היינו חיוביים, יש מצב שדורשי שלומנו היו מגיבים ב'וואו' ולא באכזבה; וחולשת הגוף היתה זוכה לקצת יותר אמפתיה ואהדה; ואולי מישהו היה עושה למעננו קניות ושולח מרק ועוגה; ובעיקר, בתום שבוע ארוך ומיותר, יכולנו סוף־סוף לסמן את ה'וי' על הדבר הזה, שתכל'ס, עדיין אורב בפינה.
הרגע שבו הפסקתי לשלוח את ילדיי לבית הספר
טלי ארצי
זה היה עוד יום ראשון של תחילת שבוע. הגעתי לאסוף את בני מבית הספר, הוא נכנס למכונית ואמר, “אמא, הרכזת מאומתת לקורונה, היא היתה אצלנו בכיתה”.
זו היתה יריית הפתיחה שלאחריה קיבלנו הודעות על מאומתים נוספים. “חמוד”, אמרתי לו, “ממחר אתה לא הולך לבית הספר”.
מערכת בריאות שהלכה לאיבוד וסומכת ידה על בדיקת אנטיגן ביתית, שהתגלתה כלא אמינה ולא יעילה, היעדר אכיפה על מי שמחויב לעשות בדיקה ומערכת שמסתמכת על הרצון הטוב של האזרח ללכת להיבדק בהתאם לרצונו ועל חשבונו הובילו לכך שיש יותר ויותר ילדים נדבקים ומבודדים.
מערכת החינוך סובלת ממלחמות פנימיות והמורים לא מצליחים לפעול לטובת התלמיד, לא כי הם לא רוצים, אלא כי לא מאפשרים להם להפעיל שיקול דעת. ילדים רבים נשארו בבית ללא מענה בשל ההנחיה שאסרה על מורים ללמד מרחוק כל עוד יש ילדים בבית הספר, ואלה שהגיעו לכיתה לא למדו, כדי לא לפגוע במי שנשארו בבית. בשורה התחתונה: אף אחד לא באמת חושב על טובת הילדים שלנו.
וכך, כבר שלושה שבועות שילדיי אינם פוקדים את מוסדות החינוך ולומדים באופן עצמאי מהבית. זה לא אידיאלי, אבל לפחות אני שומרת על בריאותם.
