על הקיר שמול גרם המדרגות בבית משפחת אילן בראשון לציון תלויות שתי תמונות גדולות שעליהן מופיעים לידור (11) ואוריה (שנה וחודשיים) ז"ל שנרצחו במרץ 2002 בפיגוע טרור בשכונת בית ישראל הסמוכה למאה שערים.
4 צפייה בגלריה
שמעון ורונית אילן. "זאת מלחמה יומיומית, שבה צריך להחליט שבוחרים בחיים"
(צילום: קובי קואנקס)
קראו גם:
"כל בוקר כשאני יורד במדרגות האלה אני נותן להם נשיקת בוקר טוב. ככה אני עושה כבר 20 שנה", מספר אביהם שמעון.
ביום ראשון הקרוב יציינו שמעון ורונית אילן, הוריהם של השניים, 20 שנה למותם, 20 שנה שבהן נאחזו בחיים, הביאו לעולם שני ילדים נוספים, הפכו לסבא וסבתא אבל עדיין מתמודדים עם האסון. "זאת מלחמה יומיומית, שבה צריך להחליט שבוחרים בחיים".
מרץ השחור
חודש מרץ של שנת 2002 היה שטוף בגל טרור רצחני ועל כן זכה לשם "מרץ השחור", שבסופו החל גם מבצע חומת מגן. אחד הפיגועים התרחש בתחילת החודש, ימים ספורים אחרי חג הפורים: במוצאי שבת, מחבל מחופש לחרדי התהלך בשכונת בית ישראל. כאשר הגיע בסמוך לריכוז גדול של אנשים הוא פוצץ את עצמו והביא למותם של עשרה בני אדם, מתוכם שמונה מבני המשפחות נחמד (משפחתה של רונית) ואילן מראשון לציון. שניים מבין השמונה היו לידור ואוריה.
"הוזמנו לשבת בר מצווה של המשפחה של אשתי", מספר שמעון, "אף אחד לא רצה לנסוע, גם אני לא, כי זאת הייתה תקופה של פיגועים וירושלים לא הייתה מקום בטוח. בסוף הצליחו לשכנע אותי וביום שישי אמרתי לרונית, 'יאללה, בואי ניסע'. היא שמחה מאוד, וגם שאר בני המשפחה ששמעו שאני מתכוון להגיע החליטו גם הם לבוא. הגענו למקום שבו היינו אמורים להתארח במאה שערים, ובמבט ראשון אמרתי שאני לא רוצה להישאר שם שבת כי התנאים לא נראו לי. זאת הייתה שבת מאוד הזויה והסביבה של מאה שערים לא הייתה מוכרת לנו. למרות הכל החלטנו להישאר וזאת הייתה שבת של קדושה. במוצאי שבת התארגנו לקראת הנסיעה חזרה לראשון לציון וירדתי לרכב עם המזוודות. הכנסתי אותן לתא המטען ואחר כך חלקנו ירדנו למטה. לידור נכנס לרכב ואני הייתי עם אוריה בעגלה. התחלתי לסדר את הז'קט בתוך תא המטען, התכופפתי לתוכו ואז שמעתי בום עוצמתי. אחרי הפיצוץ היו כמה שניות של שקט. הסתכלתי למטה וראיתי רסיסים קופצים על הרצפה. הרגליים שלי נחתכו. הסתכלתי למטה וראיתי את גיסי שרוע על הכביש ללא רוח חיים. רונית הגיעה בריצה ולקחה את אוריה בידיים. חיפשתי את לידור וגם אותו ראיתי, שוכב ללא רוח חיים".
רונית: "הייתי בטוחה שאוריה חיה, אבל היא מתה לי בידיים אחרי שספגה רסיס בעורק הראשי. ככה מהורים לשלושה ילדים נותרנו הורים לנוי, שהייתה בסך הכל בת שש. המשימה אחר כך הייתה לספר את זה לנוי. בהתחלה אמרתי לה שאוריה נהרגה ושעוד לא יודעים מה קרה ללידור. אחר כך סיפרנו לה הכל. מילדת סנדוויץ' היא הפכה לילדה יחידה".
לקדש את החיים
כשהם נמצאים במעמקי השכול ומתקשים להתרומם מתהומות האסון שנחת עליהם, הבינו שמעון ורונית שעליהם לבחור בין החיים והמוות. במאמץ גדול הם עשו את הבחירה - והביאו לעולם שני ילדים נוספים, אחים לנוי, כיום קצינה בצה"ל. שלו חייל ביחידת מחשבים מובחרת, וטליה (17) תתגייס בקרוב ליחידה היוקרתית 8200.
שמעון: "אי־אפשר להתמודד עם זה, זה מעל הטבע. היו לי עסקים ואחרי הפיגוע מכרתי הכל. לא רציתי להמשיך. אבל החלטנו לבחור בחיים. אמרתי שאין צ'אנס שמחבל שפל יפיל אותי. הם מקדשים את המוות ואנחנו מקדשים את החיים. מגיל תשע אני חי בשביל לשרוד, מגיל צעיר אני עובד כדי לעזור למשפחה בפרנסה. כל החיים שלי זה הישרדות, אז החלטתי לא ליפול לתהום, הכי קל זה ליפול. אבל זאת התמודדות יומיומית ויש הרבה נפילות. פתאום אני קם באמצע הלילה ובוכה. אבל אני עסוק בלהרים את המשפחה".
רונית: "אני מבקרת בבית העלמין לעתים קרובות, לא רק באזכרות. אני מגיעה לשם הרבה, אבל צריך לשים מסכה על הפנים ולשדר עסקים כרגיל. היינו צריכים להמשיך לחיות, הבאנו את שליו וטליה והיה חשוב לנו לחיות עבורם".
הם מרגישים לפעמים שהם חיים בצל שלהם? שאולי הם הגיעו לעולם הזה בתור פיצוי על ילדים שאיבדתם?
רונית: "אני מאוד מקווה שלא. אפשר לשאול את טליה".
בשלב זה מצטרפת טליה לשיחה ואומרת בכנות, "כן, סוג של. לפעמים עולה השאלה אם הייתי קיימת אם האחים שלי לא היו נרצחים".
רונית: "אין לנו תשובה לשאלה הזאת. שאלו פעם את שלו בכיתה א' את השאלה הזאת ולא ידעתי איך להתמודד איתה. ראיתי שנוי נותרה בת יחידה אחרי הפיגוע וידעתי שאני לא יכולה להשאיר אותה לבד. אני שמחה שעשינו את זה. הילדים הם הכוח שלנו להמשיך".
כל שנה מחדש
ביום ראשון תעלה משפחת אילן לבית העלמין בראשון לציון ותציין שני עשורים של אובדן. "20 שנה עברו, מדהים. אני מרגישה כאילו זה קרה במוצ"ש האחרון", אומרת רונית בעיניים דומעות. "זה אובדן של ילד כל שנה מחדש. בכל יום הולדת אני חושבת איפה הם היו צריכים להיות עכשיו. לידור היה גאון מחשבים, הוא כבר יכול היה להקים משפחה עם ילדים".
איזו צורה לובש הכאב הגדול הזה אחרי 20 שנה?
שמעון: "הכאב רק מתעצם. מאז המקרה אני נמצא בעולם אחר שלא קשור אליי. 20 שנה אני חווה, יום אחר יום, כאב ותסכול ושואל את עצמי מה היה קורה איתם. 20 שנה שאשתי ואני לא עובדים. שמנו ברקס על החיים. אין לנו כוח נפשי להתמודד. אני שומע אנשים מדברים על הצרות שלהם ובא לי לומר להם, 'תכנסו לפרופורציות'. אני לא מצליח לשמוח בפורים, בכל פעם שמגיע החג וכולם שמחים, אצלי יש כאב בלב. משהו בנשמה לא מצליח להתרומם".
אתם עדיין יכולים לראות בבירור את הפנים שלהם? לחלום עליהם?
רונית: "אצלי כלום לא מטושטש. גם התמונות מהפיגוע לא יוצאות מהראש. הרמתי את הילדה שלי והיא מתה לי בידיים, זה מראה שאפשר לשכוח? אני זוכרת את הבגדים שהם לבשו, את הפנים שלהם. הכל".
שמעון: "זה כמו סרט רע שלא נותנים לך לצאת ממנו. לאחרונה חלמתי על לידור, הוא היה לבוש לבן, עם כנפיים, ממש כמו מלאך. הוא הסתכל עליי, חייך ואמר לי, 'אבא, רציתי רק שתדע שהכל בסדר אצלי', ואז הוא עף מהחלון".
השיר החדש של שמעון לוי מרגש אותם, לדבריהם, עד דמעות. "התרגשנו בעוצמות", אומר שמעון. "כל מילה שם חקוקה בסלע. כששמענו את השיר הייתה לנו צמרמורת. כשאני מאזין לו זה מעלה בי את הזיכרונות מהילדים שלי".
"ירד עליי הניגון"
אחת התמונות הזכורות היטב מהפיגוע הרצחני בשכונת בית ישראל, שהופיעה על שער "ידיעות אחרונות", היא של שמעון לוי, אז תינוק בין חודש, שניצל ממוות. בתמונה נראה לוי בידיו של איש הצלה שחילץ אותו מתחת לרכב בוער רגע לפני שהתפוצץ. עכשיו לוי סוגר מעגל ומוציא שיר יחד עם כוכב הזמר החסידי יעקב שווקי, בעיבוד של תמיר צור."הייתי תינוק כשזה קרה", מספר לוי, "הוזמנו לשבת חתן, וגם בני משפחת אילן היו שם. בעת הפיצוץ אבא שלי קרא לאמא שלי לעשות הבדלה ואני הייתי בידיים שלה. עפתי באוויר ונחתתי על הרצפה סביב להבות האש. כוח החילוץ שהגיע למקום ראה אותי מתחת לרכב הבוער וחילץ אותי. מאז אני והמחלץ הפכנו למשפחה. אני מרגיש שהחיים שלי ניתנו לי במתנה. אני מרגיש שמטרת המחבל הייתה לשסע, ואני כאן כדי לחבר את עם ישראל דרך השירה ולגעת בלבבות של אנשים".
מתוך תחושת השליחות פתח לוי את הספר "פלא יוגעץ", ושם ראה את המילים "אין דבר רע יורד מן השמיים". "ישר ידעתי שזה השיר שלי", הוא אומר. "בהשראת מה שעברתי בפיגוע ירד עליי הניגון והחלטתי להוציא אותו לאור. הגעתי לתמיר צור והוא פנה ליעקב שווקי, שמיד לקח את השיר ללא היסוס. השיר הזה הוא למען עם ישראל וגם לעילוי נשמתם של הרוגי הפיגוע".
"אין דבר רע"
וזה כלל גדול בעולם,
שנחשוב ונאמין באמונה שלמה
שאין דבר רע יורד מן השמיים
הכל לטובה.
