את כוח הרצון והעיקשות להשגת המטרה שיש למיכאל סולימן, אפשר רק להעריץ.למרות גילו הצעיר (20), החליט סולימן להילחם בגוף ענק כמו צה"ל ולדרוש ממנו לאפשר לו לשרת שירות צבאי קרבי למרות מחלת הסרטן שבה חלה בעבר.
קראו גם:
האבחנה בגיל 11
לפני כשמונה חודשים סיפר סולימן ל"ידיעות ראשון" על הקרב שניהל בעבר נגד מחלת הסרטן ועל הקרב הנוכחי שאותו הוא מנהל נגד רשויות הצבא. "במהלך מבצע צוק איתן, כשהייתי בן 11, הרגשתי שיש לי גולה בצוואר והראיתי לאמא שלי. אחרי סדרת בדיקות הרופאים החליטו שצריך לעשות ניתוח כדי להוציא אותה ולגלות אם היא סרטנית או לא".
"התברר שזה סרטן בלוטות הלימפה ושהוא כבר התפשט", סיפרה האם מירב. "בהתחלה זה היה שוק. בשבוע הראשון הסתובבתי בבית ולא הפסקתי לומר לעצמי בקול רם 'יש לי ילד חולה סרטן'. בעלי אמר לי שלא יכול להיות שזה נכון כי מיכאל נראה כמו ילד בריא, אבל זו היתה קביעת הרופאים והבנו שצריך להתמודד עם זה. אחרי האבחנה הכל היה מהיר ומיכאל התחיל טיפולים בתל השומר".
מיכאל: "לא כל כך ידעתי מה זה אומר. הדבר היחיד שאני זוכר זה ששאלתי את הרופאה אם אוכל לשרת בקרבי".
במשך שנה שלמה עבר מיכאל 12 סבבים של כימותרפיה, ואז התבשר שהצליח להחלים לחלוטין. "כשאתה מקבל הודעה כזו אתה מאמין, אבל עדיין יש לך את החשש הזה של 'אוקיי אבל מה עכשיו?'", מספרת מירב. "ואז מתחילים מעקב כדי לראות שהסרטן לא חוזר. רציתי כבר לדעת מתי נהיה בטווח הביטחון ואוכל לנשום באמת לרווחה. הרופאה אמרה שככל שנתרחק, הסיכוי לחזרה הוא קטן ואפשר להתחיל לקוות שזה מאחור. לפני שמונה חודשים עברו בדיוק חמש שנים מאז שמיכאל הבריא".
אלא שדווקא כאשר מיכאל ובני משפחתו יכלו להתחיל לנשום לרווחה, הם נאלצו להתחיל קרב אחר לגמרי. "קיבלתי צו ראשון והגעתי לבקו"ם כמו כולם", מספר מיכאל. "נשלחתי לרופא שהסתכל בטופס ועל העבר הרפואי שלי ומיד נתן לי פטור משירות צבאי, פרופיל 21. הוא אמר לי שהצבא לא צריך אותי כרגע ושאני יכול ללכת הביתה. הייתי מרוסק כי הבנתי שהחלום שלי להתגייס, בטח לקרבי, נגדע. אח שלי הוא קצין בתותחנים ורציתי גם אני להגיע לשם, אבל בצה"ל החליטו אחרת. אמא ראתה כמה קשה לי והתחילה להזיז הרים עבורי".
מירב: "לקחנו עורך דין וניגשנו לוועדת הערעור של צה"ל. במקביל התחלתי לבדוק איך הצבא מתנהל מול ילדים שהחלימו מסרטן. בוועדה הוחלט לשנות את ההחלטה של הרופא הצבאי ופרופיל 21 בוטל. משם התחיל מסע שלם לקביעת הפרופיל החדש. הוא עבר סדרת בדיקות הכל יצא תקין, אבל הצבא קבע לו פרופיל 64, שזה עדיין לא קרבי".
כמוצא אחרון החליטו מיכאל ומשפחתו לעתור לבג"ץ בדרישה שיעלו לו את הפרופיל כך שהוא יוכל לעשות שירות קרבי, והכדור עבר למגרש המשפטי.
להתערב או לא?
על פי האמא, בבג"ץ התרשמו מכוח הרצון של מיכאל. "בדיון היו שלושה שופטים שזיהו את הרצון העז ואפילו אמרו שמבחינתם הם היו שמחים לפתוח כל יום בדיון משפטי כזה ערכי וחשוב. היה גם רגע משעשע שבו אחד השופטים שאל אם מיכאל באולם וכשהוא נעמד על הרגליים הוא התרשם מאוד מהגודל שלו, הרי מיכאל בגובה של כמעט שני מטרים".
מה היתה התגובה שלו?
"הוא צחק ואמר שכמו שהוא נראה, מבחינתו אפשר לגייס אותו מיד לקרבי. מנגד היתה שופטת אחרת תוקפנית יותר שאמרה שמבחינתה הרכב השופטים בכלל לא אמור להיות זה שיקבע מי יהיה לוחם ומי לא".
נשמע כמו טיעון שהוא די קשה לעותר.
"נכון, אבל אחרי הטענות של כל הצדדים, במהלך הדיון, אחד השופטים אמר לצבא שהם צריכים להגיע לפשרה כי לא יכול להיות שמיכאל ייצא בלי כלום, ושלח את הצבא לחשוב מה אפשר לעשות עבורו. בשלב הזה הסיטואציה כבר היתה לא פשוטה למיכאל, הוא רק חלם שיעלו לו את הפרופיל, וזה כבר נראה לו חסר סיכוי".
ואז?
"בתום הדיון הצבא חזר עם תשובה ואמר שהם מוכנים לגייס את מיכאל לתותחנים בתור תומך לחימה, מה שאומר שהוא יוכל להתגייס לתפקיד קרבי. בהסכם גם צוין שלא תהיה מניעה שהוא ייצא לקורס קצינים".
מסיבת הגיוס
מה היתה התגובה הראשונה של מיכאל?
"הוא התרגש בטירוף. עד למועד הדיון בבית המשפט, בו היו צריכים להודיע על ההחלטה, הוא לא הסכים שאני אקנה ציוד לצבא. היה תאריך גיוס אבל הוא לא היה מוכן לשמוע שום דבר עד שהוא יידע שהוא מתגייס לקרבי. מיד אחרי שהתקבל פסק דין, יצרו קשר מהתותחנים ומסרו לו את תאריך הגיוס, ורק אז קנינו את כל הציוד", מספרת מירב בהתרגשות.
אבל לא רק מירב התרגשה עבור מיכאל, אלא גם החברים שלו, וההחלטה לקיים מסיבת גיוס רשמית היתה עניין של זמן בלבד. "עשינו לו מסיבת גיוס גדולה. כל המשפחה הגיעה איתו לבקו"ם וזאת היתה חוויה מאוד מיוחדת עבורנו. אנחנו שמחים מאוד שהוא קיבל הצבה לתותחנים, המשפחה שלנו באה משם. הבן שלי קצין בתותחנים וזו מערכת שמאוד קשובה לנו. יש שם אנשים מאוד איכותיים".
ובתכלס, זה כמו שהוא דמיין או תכנן?
"כן. הוא עשה טירונות ואחרי חודש וחצי סיים אותה בתור מצטיין מחלקה. מאוד אוהבים אותו שם. עכשיו הוא מש"ק מודיעין בתותחנים, כשהמטרה הבאה היא לצאת לקורס קצינים. אני שמחה על הדרך שעשינו, ושלא התייאשנו ולא ויתרנו".
היו מחשבות כאלה?
"היו משברים בדרך. אני גם יודעת שאם לא היינו עושים את מה שעשינו הוא לא היה נמצא במקום שהוא נמצא בו היום. הצבא הוא נקודת מפנה, צומת דרכים בחייהם של הרבה ילדים. ילד כמו מיכאל, עם הנתונים שלו והיכולות שלו, אם לא היה מתאפשר לו להוכיח שהוא מסוגל ויכול, הוא היה סוחב את התחושה הרעה הזאת הרבה שנים קדימה. המחלה שלו הסיטה אותו ממסלול החיים של ילד רגיל בגילו, והצבא והתפקיד שהוא עושה היום החזירו אותו חזרה למסלול של בני גילו. תודה לבורא עולם".
