יום ראשון בערב וחוף הים של ראשון לציון שוקק כאילו לא היתה פה קורונה. אלפי מבלים גודשים את הפאבים והמסעדות על החוף, כולם צופים בדריכות במסכי הענק שמשדרים את גמר היורו בין נבחרות אנגליה לאיטליה.
קראו גם:
גם בעלי מקומות הבילוי משדרים עסקים כרגיל, מוזגים עוד חצי ליטר בירה ומשיקים כוסות, אך גם הם יודעים שככל הנראה בתוך חודשים ספורים ייסגרו כל הפאבים והמסעדות בחוף בהוראת בית המשפט. "לא מובן איך גוף ממשלתי שמתיימר לרצות בטובת האזרחים פוגע ככה בחיי הלילה של ראשון לציון", אומר אחד המבלים.
השופטת הטילה פצצה
בשבוע שעבר נערך דיון בבית משפט השלום בעיר בעקבות תביעת פינוי נגד שש המסעדות שפועלות בחוף הים של ראשון לציון. מדובר במסעדות מוכרות וידועות לכל מי שמגיע לחוף, חלקן נמצאות שם כבר מתחילת שנות ה־60. בתום הדיון הטילה השופטת כרמית בן אליעזר פצצה כשקבעה כי כל חמש המסעדות: "החוף השקט", "וניס ביץ'", "החוף הדרומי", "4X4" ו"בריזה על הים" נדרשות להתפנות עד לחודש נובמבר הקרוב. מסעדת "לה מר" שפעלה מול החברה הכלכלית של ראשון לציון וזכתה במכרז, קיבלה הקלות ונדרשה להתפנות עד לספטמבר 2022.
במסגרת תביעות הפינוי שהגישה רשות מקרקעי ישראל באמצעות פרקליטות מחוז מרכז, נטען כי לא ניתנה רשות למסעדות או מי מטעמן להחזיק בקרקע, וכי התביעה היא חלק מהמאבק שמנהלת המדינה נגד תופעת ההשתלטות על חופי הים. בנוסף צויין כי לעירייה אין זכויות במקרקעין ולכן היא לא היתה רשאית לאפשר לעסקים לקום במקום.
מנגד טענו בעלי העסקים שפעילים במקום כבר עשרות שנים, שהם קיבלו את זכויותיהם מכוח הסכם עם העירייה שנחתם בשנת 1994 ואף שילמו לה כל השנים בגין השימוש. עוד הם טענו שהעירייה החזיקה במשך כל השנים במקרקעין, פיתחה אותם ובנתה בהם מבנים חדשים בהתאם לצורכי אוכלוסיית העיר, והכל מכוח הסכם הרשאה שנחתם בין רשות מקרקעי ישראל (שנקראה אז "מינהל") לעירייה בשנת 1968, בידיעת רמ"י ובהסכמתה המלאה.
התביעות נידונו יחד בפני בית המשפט, ונחקרו במסגרתן כל הגורמים הרלוונטיים. "ההסכם עליו מבססים הנתבעים עצמם את טענתם לזכות להחזיק במקרקעין, הוא הסכם אשר מכוחו היו הנתבעים רשאים להחזיק במקרקעין אך ורק עד ל־23.4.2019 ולא מעבר לכך", נכתב בפסק הדין. "משלא נחתם הסכם כזה (הכוונה להסכם חכירה בין רשות מקרקעי ישראל לבין העירייה - א"א) הרי שלא קמה לנתבעים זכות לממש את האופציה".
עוד כתבה השופטת כי "לא שוכנעתי כי קיים אופק תכנוני קרוב להסדרת השימושים הנעשים בחוף. יתר על כן, גם אם בעתיד יוסדרו שימושים מסחריים ברצועת החוף, ספק אם יש לכך רלוונטיות לתביעה זו, וודאי שאין בכך כדי להקנות זכות לנתבעים דווקא, להמשיך ולהחזיק - בניגוד לעמדת הבעלים - במקרקעין, בהם הם עושים כיום שימוש, על פניו בלתי חוקי".
על אף שבית המשפט קיבל את תביעות הפינוי, הוא קבע, לפנים משורת הדין, בין היתר בהתחשב בתקופת הקיץ הקרבה, כי הנתבעים יפנו את המסעדות עד ליום 1.11.21.
בנוגע לתביעה נגד מסעדת "לה מר" ונגד החברה הכלכלית של ראשון לציון, נקבע כי "לצד אינדיקציות על ידיעתה של רמ"י בדבר הנעשה בחוף ושתיקתה רבת השנים, קיימות לא מעט אינדיקציות שהעירייה ידעה שפעולתה ברצועת החוף אינה מוסדרת וכי יש להסדיר את זכויותיה".
בסופו של דבר הוחלט להעניק למסעדה שהות ארוכה יותר עד לסגירה, והחברה הכלכלית ראשון חויבה בתשלום של 25,000 שקלים לרשות מקרקעי ישראל.
נתקעו באמצע
"אנו עדיין לומדים את פסק הדין", אומר עו"ד משה מרדלר המייצג את בעלי המסעדות, "כבר עתה אנו סבורים, כי באפשרותנו להצביע על שורה של פגמים, היורדים לשורשם של דברים, המקיימים למרשינו את הזכות לעכב את ביצוע פסק הדין ולהפוך אותו במסגרת הערעור, אותו בכוונתם להגיש לבית המשפט המחוזי".
עו"ד מרדלר הדגיש כי עם בעלי המסעדות נמנים משפחות שכולות, נכי צה"ל וניצולי שואה, "אשר הפעילו את המסעדות על חוף ימה של ראשון לציון מזה כ־70 שנה, לאחר שהרשויות הקצו להם את השטחים כדין וכמקובל במקרים כאמור. התביעה הוגשה נגד מרשינו אך ורק על רקע של מחלוקת כספית בין רמ"י ובין עיריית ראשון לציון, באופן אשר הותיר את מרשינו בין הפטיש לסדן, בהתעלם מנסיבותיו המיוחדות של המקרה ותוך התנהלות דווקנית של רמ"י בעניין.
"די בביקור בחוף באחד מערבי הקיץ כדי להבין את פשרם של דברים ואת העובדה שמרשינו, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי בעיר, מספקים לתושבי ראשון לציון והסביבה אכסניה לבילוי אותו אין באפשרותם למצוא במקומות אחרים. כפי שנמסר אף לבית המשפט, העירייה עמלה על תוכנית אשר צפויה לתת מענה לבעיה ולהותיר את מרשינו בחוף, לרווחת ציבור הרוחצים וכפי שעשו, כאמור, במשך עשרות בשנים".
"תנו לאנשים ליהנות"
סיור השבוע בין המבלים מעלה כי רבים מהם חושבים שמדובר בפגיעה אנושה בתחום התרבות והבילוי בעיר, "זה גזר דין מוות לחיי הלילה של ראשון לציון", טוען אורן קמינסקי, תושב ראשון לציון. "חוף הים שלנו הוא רצועה של קילומטר שבו יש מעט מקומות בילוי אבל כל אחד מהם הפך למוסד מוכר עבור כל מי שיוצא לבלות. בקיץ אין אופציה אחרת חוץ מלשבת עם חברים על החוף, לשתות וליהנות מהקיץ. מה הם מצפים שנעשה עכשיו? מה יהיה בקיץ הבא?".
גם דנה נחמיאס, תושבת בת ים שהגיעה עם חברים לפאב 4X4, ביקרה את הכרעת בית המשפט, "אני מגיעה לפה לעתים קרובות וזה כבר הפך לבית נוסף שלנו, בעיקר בחודשי הקיץ. אני לא מכירה את הפרטים המשפטיים והאמת שזה לא העניין כרגע, כי ברור לחלוטין שמי שקיבל את ההחלטה לא הגיע לחוף כדי לראות מה הולך כאן. לפעמים צריך להפעיל שיקול דעת נוסף, לראות את השמחה של האנשים, כאלו שיוצאים לבלות אחרי יום עבודה או סתם בורחים מהשגרה. היתה שנת קורונה קשה, תנו לאנשים ליהנות".
מהעירייה נמסר: "לצערנו בית המשפט קבע כי יש לפנות את הקיוסקים מחוף הים. יחד עם זאת, כפי שקבע בית המשפט, בעלי המזנונים נמצאים במקום ללא זכות ולאחר שהחוזה עימם הסתיים. בכוונת העירייה לפעול בכל הכלים העומדים לרשותה על מנת לאפשר לציבור תושבי העיר ליהנות מהחופים הציבוריים בראשון לציון וממתקניהם".
***
עבור ישראל טביב זה היה שיקום אחרי פציעה בצבא. אביו ניצול השואה של דוד שיוביץ' בנה כך את חייו מחדש. ורויטל נוגה עזבה את העבודה בהוראה וחיה מאז את החוף יום־יום. בעלי המסעדות נזכרים איך הכל התחיל, כשבחוף אפילו לא היו עדיין מים זורמים וחשמל.
"חוף איביזה" (לשעבר "בריזה על הים")
בעל הבית: ישראל טביב. פז"ם: מ־1963. הסיפור של המקום: "נפצעתי בצבא בשנת 1961 במהלך תאונת צניחה ועד אז הייתי בטיפולים ובשיקום. משרד הביטחון הציע לי כל מיני תוכניות ואני ביקשתי מהם שידאגו לי לשיקום כדי שתהיה לי פרנסה. הם בנו לי איזה בוטקה ונתנו לי מפתח, שם התחלתי לעבוד. לא היה חשמל ולא מים וככה זה התחיל. מכרתי שתייה, ופלות וסנדוויצ'ים. ככה המקום הלך וגדל ובמשך השנים. כיום זו מסעדה שבערב טוב יכולה לשרת גם אלף איש שיושבים על החוף". מה יהיה עכשיו: "ננגן בגיטרה, מה יש לעשות? לא יכול להיות שהם יפגעו במפעל חיים אחרי 60 שנה כי זה מה שאני יודע, אין לי משהו אחר. אני 59 שנים פה וזה כל מה שאני עושה. זה השיקום היחיד שיש לי, מה הם רוצים שאני אעשה עכשיו? הם לא יכולים לבוא ביום אחד ולחתוך את הלחם שלי".
"קלדרון" (לשעבר "וניס ביץ'")
בעל הבית: דוד שיוביץ'. פז"ם: מ־1960. הסיפור של המקום: "האיזור היה מנותק לחלוטין מהעיר, בלי גישה למים או חשמל, ולקח עשרות שנים לפתח אותו. אבא שלי ניצול השואה הגיע לארץ ללא כלום וקיבל מהעירייה אפשרות להשתמש במבנה עירוני קטן כדי למכור מוצרי מזון מאוד בסיסיים והוא מכר מעט מאוד. ב־20 השנים האחרונות המקום הלך וצמח אחרי שנים רבות שהיינו קיוסק קטן. היה גם פשע לא פשוט שנדרשנו להתמודד מולו, לא היה קל לנהל את המקום הזה בהתחלה. כיום המקום שלנו הוא בית קפה על חוף הים, מקום מפגש מוכר לתושבי העיר. רבים מאוד מחוברים אליו. זה בילוי אחר, מעבר לסתם בית קפה. אנשים יושבים בחול, אמהות משחקות עם הילדים שלהם, זה סוג בילוי שאנשים נהנים ממנו לאורך כל היום". מה יהיה עכשיו: "יש פה פגיעה קשה באינטרס הציבורי. הם מייצרים עכשיו נתק של כמה שנים עד שיבנו מבנים חדשים ופה בראשון לציון לא יהיה לתושבים מה לעשות. זו פגיעה קשה, זה חלק מהותי מהחיים שלי. אני מגיל אפס במקום ופתאום לוקחים אותו. המקום מפרנס את אמא שלי שעבדה במקום יחד עם אבא שלי עשרות שנים. אישה בת 90, אלמנה. זו פגיעה קשה מאוד".
4X4 החוף הדרומי
בעלת הבית: רויטל נוגה. פז"ם: 4X4 נרכש בשנת 2002. החוף הדרומי הוקם בשנות ה־60 על ידי אבי המשפחה. הסיפור של המקום: "הייתי מורה וכשאבא שלי רכש את המקום עזבתי ונכנסתי לנהל את העסק יחד עם אחים שלי. אנחנו חיים את החוף יום־יום. אנחנו עונים על צרכים של כולם, קשישים מבתי אבות שבאים לנשום קצת אוויר ים, מבוגרים, נכים, צעירים ומשפחות. חברות שרוצות לעשות אירועים על החוף, כולם יודעים שיש להם מקום אצלנו. כמות התנועה בערב היא עצומה, בתל אביב אין תנועה כזו". מה יהיה עכשיו: "זה כמו גרזן שנחת לנו על הצוואר. המקום הזה מפרנס את כל המשפחה ואנחנו מפרנסים עוד עשרות משפחות. זו גזירה נוראה עבורנו, הקרקע נשמטת תחת הרגליים שלנו ולאף אחד אין מושג מה יהיה. אין לקוח שלא בא אלינו ואומר שהוא יהיה איתנו במאבק אם צריך. אבא שלי לא חי היום ואולי טוב שכך כי אני לא יודעת איך הוא היה מתמודד עם הגזירה הזו, שככה גודעים את מפעל חייו".
החוף השקט
בעל הבית: אביטל מנחם. פז"ם: מתחילת שנות ה־70. הסיפור של המקום: "צריף שהתחיל במכירת שתייה ורח ומשם התפתח. כיום זה בית קפה של 80 מטר שמשרת מאות ואלפים ביום שבאים לבלות בחוף ומקבלים את האבטיח והקפה שלהם בתוך הים. בלי זה כל החוויה נעלמת. אם אנחנו לא נהיה אז נהפוך לאשדוד או אשקלון בלילה". מה יהיה עכשיו: "חוף ראשון רחב, יש מספיק מקום. מי שקיבל את ההחלטות צריך לבוא לכאן כדי לראות מה קורה. פוגעים באינטרס הציבורי ולוקחים לציבור את החוויה הכוללת של חוף הים. אנשים לא מבינים מה הציבור רוצה ומתיימרים לדבר בשמו".
