בחודש הבא הייתה אמורה עינב מימון מראשון לציון לחגוג יום הולדת 37. היא כל כך חיכתה ליום הזה. עינב, שהתמודדה מילדות עם CP ולא נתנה לנכות לעצור אותה מלהגשים חלומות, חלתה בשנה האחרונה בסרטן, שהתפשט בכל גופה, עד שלא יכלה לו עוד. מי שבזכותה הוקמה עמותה לילדים חולי CP והיא זו שדאגה לאסוף את החולים מכל רחבי העיר ולהעניק להם בית, סיימה את חייה בנסיבות כואבות, שגדעו את חלומותיה הגדולים, בהם להתחתן ולהקים משפחה.
השבוע מספרים הוריה ואחיה לראשונה ל"מיינט ראשון" על הבת המיוחדת שלחמה בכל מכשול אפשרי, הגשימה חלומות וחשפה אותם אל עולם בעלי המוגבלויות. "עינב לימדה אותנו חמלה, שכולנו שווים ושייכים, היא גרה לבדה, עבדה, נהגה וחלמה על משפחה משלה, זה החלום היחיד שלא הספיקה להגשים", סיפרו השבוע הוריה שלמה ושוש מימון.
ההיריון והאבחנה
שלמה ושושי מימון מראשון לציון גידלו את בנם בן השנה וחודשיים וציפו להולדת בתם השנייה, אך שום דבר לא הכין אותם לאתגרים שהמתינו להם.
"זה היה הריון רגיל ותקין", נזכרת שושי, "פתאום קיבלתי צירים מוקדמים בשבוע 27. היה לי ילד קטן בבית ולא היינו ניידים אז נשארתי בבית ועשיתי תרגילים כמו שמכינים לקראת הלידה, אבל זה רק הגביר את הצירים. בערב כששלמה חזר מיהרנו לבית החולים. עינב נולדה עם ריאות לא בשלות, תינוקת קטנטונת. השנה הראשונה הייתה מאבק של הישרדות. היא עברה הרבה ניתוחים, טיפולים ופיזיותרפיה, הבינו שיש בריחה של סידן מהעצמות, דיברו איתנו על מום קטן אבל בהמשך היא אובחנה עם CP. עד גיל שלוש היא עדיין זחלה, רק כשגדלה עלתה על הליכון ואחר כך על קביים וכל כמה שנים היא נכנסה לניתוחים להארכת גידים".
למרות האתגר עינב תמיד נלחמה לחיות חיים מלאים ומאושרים. "היא הייתה ילדה חמודה, תמימה ומנומסת, מאוד פיקחית ואהבה להסביר את מצבה לילדים ומבוגרים, היא לא התרגשה מהתגובות, להיפך, הייתה מדברת על תרופות בשיחות שהיו משאירות ילדים והורים המומים. היא נהנתה מהחיים, הייתה רוכבת על אופניים בעזרת הידיים שלה, נהנתה לצאת לקולנוע, לקרוא ספרים, ללמוד היסטוריה. גם כשבגרה היה לה חשוב להיות עצמאית, היא למדה הנהלת חשבונות, שכרה דירה בנהריה ובילתה עם השותפים".
מובילה מאבק
נושא הנגישות היה קרוב לליבה של עינב, היא הצטרפה למחאות של מוגבלים, תמכה והביעה עמדה. "היא הייתה ילדה דעתנית עם המון חלומות לעתיד. לא דברים גדולים, אלא לטייל בעולם, להקים משפחה ולעשות מה שכל בני גילה עושים", מספרים הוריה.
מצבה של עינב השפיע על כל המשפחה. "כל החיים אבא ואמא נלחמו שעינב תרגיש שווה לכולם, לא שונה מאחרים אלא שייכת", מספרת אחותה הצעירה, נופר אלמשלי (30), "אבא היה לוקח אותה על הגב שלו לטיולים שנתיים עם בית הספר ואמא לא הייתה מוכנה לשמוע מילה של ביקורת, תמיד אמרה שקודם כל צריך לדאוג לעינב, היה לה כוח רצון מדהים והיא רצתה להיות כמו כולם. כילדה קיבלתי את המצב שלה כברור מאליו, רק כשגדלתי הבנתי את הפער בין איך שאני רואה אותה, לאיך שהחברה רואה אותה. היא גרמה לנו לפתח חמלה כלפי אחרים, בזכותה כל המשפחה נרתמה לסייע למוגבלים".
את הזכות הזאת אביה של עינב, שלמה, אימץ ברצון ואף הקים עמותה למען ביתו וחבריה. "היא הייתה ילדה מיוחדת, תמיד שאפה להגיע ליעדים שסימנה לעצמה, בתחומי חברה, עבודה והישגים אישיים. היא וחבריה היו שייכים לעמותת 'אילן' אבל כיוון שהיא לא הייתה מותאמת עבורם הייתה להם רק שעה שבועית. פעם בשבוע הייתי לוקח מונית שכורה והיינו אוספים ילדי CP מכל רחבי העיר לשעת פעילות. בשלב מסוים אנחנו ההורים הבנו שזה לא מספיק ויחד הקמנו את עמותת 'ניצני ראשון' ועינב שהייתה רק בת 14 הייתה המזכירה הראשונה של העמותה. נעזרנו בעירייה, קיבלנו מקום ואספנו תרומות, בהתחלה עינב הייתה צריכה לשכנע ילדים לבוא, היא כל הזמן הייתה חושבת על רעיונות כיצד לעודד עוד ילדי CP להצטרף אלינו.
"לימים העמותה הפכה למפעל חיים, היא עובדת כמו מכונה משומנת ומתפקדת, יש לנו פעילות חמישה ימים בשבוע, משמונה בבוקר ועד הערב, ילדים שנהנים מפעילויות העשרה, טיולים וכיף. במשך למעלה מ־20 שנה אנחנו עורכים ערב התרמה והשנה לראשונה פספסתי אותו כיוון שהוא התקיים לפני שבועיים, כשעינב כבר לא הייתה במצב טוב".
תמשיך בפעילות גם בלי עינב?
"אמנם רק קמנו מהשבעה אך אין לי ספק שאמשיך להיות פעיל בעמותה, אני משמש כחבר הנהלה, מורשה חתימה וגזבר ומשתתף גם בוועדת נגישות בעירייה. אני משתדל לסייע לאוכלוסיית המוגבלים בעיר, כיוון שזו קבוצה גדולה ואם אנחנו לא נפעל עבור עצמנו אף אחד לא יעשה זאת עבורנו".
מגשימה חלומות
גם כשבגרה וכבר לא הייתה זקוקה לעמותה, עינב לא הפסיקה להגשים חלומות. היא גרה לבדה למשך תקופה, הוציאה רישיון נהיגה ואף מצאה עבודה מסודרת בחברת החשמל, אבל החלום הגדול היה להקים משפחה משלה. "היא הייתה מאוד נחושה, בקטע הזה היא חשבה כמו ילדה, מה שהיא רוצה היא תשיג", נזכרת נופר בחיבה, "היא הייתה מאוד אימהית באופי שלה, חלמה על היום שתמצא בעל ותביא ילדים, היא מאוד רצתה משפחה והתנהגה באופן אימהי".
"תמיד הייתה מצטרפת אליי עם הילדים לג'ימבורי, למרות הקביים והקושי, תמיד רצתה להקריא להם עוד סיפור, להרדים, להשתתף במקלחות ולפנק במתנות. כשהיו חולים הייתה מביאה להם בלון, עבורנו זו מחווה פשוטה, אבל בשבילה שמתניידת בקביים ומתקשה להסתובב זה היה מאמץ עצום והיא עשתה זאת עבורם. אני מסתכלת על ילדיי וחצי מהדברים שלהם היא קנתה להם, זה הכאב הכי גדול שלי, כי ילדיי רק בני שנתיים וחמישה חודשים והם כנראה לא יזכרו אותה. לכן כתבנו על המצבה שלה גם את המילה דודה, כי זה מאוד אפיין אותה והם היו יקרים לליבה".
ההידרדרות במצבה
למרות המוטיבציה, שמחת החיים והחלומות הגדולים, בגיל 35 מצבה של עינב החל להידרדר. "היא כבר חלתה בעבר והחלימה", מספרת שוש.
"תחילה חשבו שהכאבים נובעים משימוש בקביים, רק אחרי טיפולים אורתופדים שלא הועילו גילו שיש לה גרורה סרטנית בריאה שמקרינה לגב התחתון והחוליות התחתונות ניזוקו. היא עברה ניתוח והקרנות שצימקו את הגרורה, וכבר חזרה לשגרה. אבל בפסח האחרון היא הרגישה בליטה בשד, גילו גידול אגרסיבי, היא התחילה טיפולי כימותרפיה, 9 מתוך 12 סבבים שייעדו לה, אבל אז צצה בליטה בגב שהחמירה את המצב וגרמה לה לכאבים רבים והיא החליטה שהיא לא רוצה להמשיך את הכימותרפיה. עשו בדיקות נוספות וגילו שגם הגרורה בריאה התפרצה, זה התפשט ובשבועות האחרונים זה כבר היה נוראי ולא סיפרו לה לאן הסרטן כבר הגיע. עד הרגע האחרון היא הייתה אופטימית, דיברה על כך שעד יום ההולדת שלה בפברואר היא תחלים. היא לא אהבה לראות אותי מודאגת וניסתה לעודד אותי, כל הזמן אמרה לי כמה היא אוהבת אותי ואת המשפחה שלנו".
דיברתם איתה על הסוף שמתקרב?
"לא ממש, כי היא לא הייתה במקום הזה", מסבירה נופר, "היא הייתה בחורה מאוד אופטימית ורק רצתה לשמוע דברים חיוביים, שאלה תמיד 'נכון שאצא מזה? נכון שאחלים?' היא רצתה חיוכים ואהבה, לא שיחות על 'מה יקרה אם...' זה מה שהיא רצתה לשמוע וזה מה שהענקנו לה גם כשהבנו לאן זה הולך. פעם אחת ביקשתי ממנה שתטפל בכל מה שצריך מבחינת סיסמאות והרשאות, היא שתקה והייתה מאוד רצינית, לא הבינה למה בכלל מדברים על זה, אמרתי לה שזה רק למקרה שהמצב יידרדר. אבל היא הייתה בשלה, דיברה על טיסות וטיולים שנחווה יחד, אופטימית כל הזמן".
המוות והנחמה
את הלילה בו נפרדה משפחת מימון מעינב הם לעולם לא ישכחו. "באותו יום בעלי שלח לה תמונות של הילדים במשחקייה והיא לא הגיבה, זה כבר נראה מוזר כי היא תמיד הייתה עונה מהר. ההורים שלי תמיד היו לצידה, בכל רגע נתון אבא או אמא היו איתה, אף פעם לא השאירו אותה לבד, ואנחנו האחים היינו מבקרים בערב. באותו ערב היה לי אירוע, באתי והיא ישנה ממש עמוק ושמחתי כי היה לה קשה להירדם. הלכתי בלי להספיק להיפרד כי לא רציתי להעיר אותה, כשהגעתי לאירוע אבא שלי התקשר ואמר שהיא למעשה נכנסה לתרדמת, באתי מהר ושם אמרו לנו שהיא לא תעבור את הלילה וכך אכן היה".
קראו גם:
למרות הקושי, משפחת מימון מוצאת נחמה. "עינב תמיד הייתה מוקפת משפחה וחברים, עטופה בחום ואהבה כל חייה והיא חיה אותם במלואם, בשמחה ובהגשמה", אמרה האם שושי וסיפרה גם על אהבתה הגדולה בשנה האחרונה לכדורגל ובעיקר לקבוצת מכבי חיפה. "היא הייתה צופה נלהבת של כל המשחקים ומתרגשת מכל גול. סיפרו לי שהם מתכננים דקת דומיה לזכרה וזה מאוד מרגש אותי".
