"מה אני יכולה לומר? מאז הכתבה היה נראה שדברים הולכים להשתפר. משרד הביטחון הבטיח הרבה דברים אבל מאז יש גם הרבה גרירת רגליים שלהם", כך מספרת רותי הברי, אשתו של רחמים הברי, שבוי מלחמה שמצבו הבריאותי הולך ומידרדר.
קראו גם:
פקפקו ביושרה שלו
את סיפורו של רחמים סיפרה רותי בפירוט מלווה בהמון כאב והסבירה איך בשנות ה־70 של חייה היא מצאה את עצמה סועדת את בעלה ללא סיוע של המדינה. "הוא זומן עוד לפני המלחמה למילואים ושירת במחנה שנלר בירושלים בתור חייל פשוט", היא משחזרת, "זכור לי ששאלו אותו מתי הוא רוצה לצאת לחופש ‑ בראש השנה או ביום כיפור - והוא העדיף לצאת בראש השנה, כי כיפור זה רק יום אחד ועדיף להיות כמה שיותר ימים בחופש.
"היינו כבר הורים לתאומות בנות שנה וחצי, וגם הייתי בהריון עם הילד השלישי שלנו. שבוע אחרי תחילת המלחמה כבר לא שמענו ממנו, ובמשך למעלה משבוע הוא היה נעדר. לא ידענו מה עלה בגורלו. במשך כמה ימים היינו בחוסר ודאות, עד שפעם אחת ראינו קטע מהטלוויזיה הירדנית ושם שידרו תמונה של השבויים והוא הופיע שם".
למרות זאת, מספרת רותי, טרם נמסר לה מה בדיוק מצבו של בעלה ומה קורה איתו. "אחרי כשבוע וחצי הגענו למשרד בתל אביב, ששם היו מעדכנים לגבי מצב החיילים, ונאמר לנו שהוא בשבי המצרי. כך במשך חודשיים וחצי הוא היה בשבי, ולא היה לנו מושג מה קורה איתו שם. זה היה גיהינום אמיתי. הייתי בחרדה גדולה והחשש לשלומו היה גדול מאוד".
אחרי חודשיים וחצי, במסגרת חלופי שבויים, שב הברי לביתו, אך העבר המשיך לרדוף אותו. "הוא היה הורס דברים בבית", ממשיכה רותי, "שובר דברים, מעיף רהיטים ושובר שולחנות וכיסאות. לא הייתי יכולה להחזיק בבית שולחנות ורהיטים במשך שנים רבות כי הוא היה הורס את הכל. הלילות היו סיוט כי הוא היה צועק כל הזמן, פשוט צורח. השכנים היו חושבים שקורים דברים בתוך הבית והיו מזמינים לנו משטרה. כל התקופה שהוא היה בחרדות ופוסט־טראומה, היינו בקשר מול משרד הביטחון, וזה הסתכם בעיקר בהפניות. הפנו כל הזמן מפסיכיאטר אחד לשני. גם את אחוזי הנכות שהוא היה צריך לקבל הם נתנו רק אחרי שנים רבות, וזה גם אחרי מלחמות שעשינו איתם. החיים שלנו הם פרק כואב. אנחנו כל הזמן בתחושה שעושים לנו טובה, שלאף אחד שם לא אכפת. היו פקידות שהשפילו אותו, ממש פקפקו ביושרה שלו".
בשנה האחרונה מצבו של רחמים הולך ומידרדר, מעידה רותי. "הוא כמעט ולא יכול לקום מהמיטה. הוא במצב סיעודי וסובל ממחלות כמו שחמת כבד, התקפי לב, לחץ דם גבוה, וחלק מהבעיות האלה ‑ נקבע שנגרמו ישירות בגלל השבי, כתוצאה ממה שהוא עבר שם".
ומה עשית?
פניתי עם כל זה למשרד הביטחון כדי שהוא יקבל את הזכויות שלו, שיאפשרו לו מטפל צמוד, כי אני לא יכולה יותר לטפל בו. המשפחה צמודה אליו כל היום כי הוא לא מצליח כבר לקום מהמיטה, אבל למשרד הביטחון כל זה לא משנה. יש להם את הזמן שלהם. שולחים אותנו מפקיד לפקיד, מבדיקה לבדיקה, כדי שיאשרו שהמצב הרפואי שלו הידרדר והוא באמת צריך מטפל צמוד. לא מספיקים להם עשרות המכתבים שיש לי מהרופאים. מדברים על זה שרוצים לשפר את השירות ולשקם את כל הטיפול בנפגעי הנפש, אבל זה לא נראה ככה. כל המשפחה שלנו נפגעה מהמלחמה הארורה ההיא, אבל למדינה זה לא אכפת".
מחכים לציוד
מאז, מספרת הברי, ישנה התקדמות אך היא איטית ומזערית. "אחרי הכתבה משרד הביטחון חזר אליי. ואני אמרתי להם שאני חייבת המון דברים וציוד לסיוע עבור בעלי, כי הוא לא זז מהמיטה. כמו כן, צריך מיטה מיוחדת, כיסא רחצה ועוד, כדי לטפל במצב הגופני הרעוע שלו. ביקשתי שגם יתנו לו מטפל צמוד, כי אני לא מצליחה לטפל".
מה ענו לך?
"הם אמרו לי שיגישו את כל העזרה שצריך ויסייעו במה שאפשר. הגיע אלינו לבית אחד הרופאים של משרד הביטחון כדי לראות מה הצרכים שלו, להתאים לו מיטה וכיסא מיוחדים, ולאחר מכן העביר את הבקשה הלאה. לי אמרו שהכל יטופל אבל זה ממשיך להימרח, אומרים לי שזה נמצא אצל ספקים ואני מחכה לציוד שיגיע".
"הגיע אלינו לבית אחד הרופאים של משרד הביטחון כדי לראות מה הצרכים שלו, לי אמרו שהכל יטופל אבל זה ממשיך להימרח"
מה עם מטפל צמוד?
"גם הובטח שיגיע, ואני מקווה שבזמן החגים הוא כבר יהיה פה, ככה לפחות נאמר לי. הכל מתנהל בעצלתיים והדבר לא זזים למרות ההקדמות לכאורה בבקשות".
מה שלום רחמים?
"המצב הבריאותי של בעלי ממשיך להיות רעוע. הוא מרותק במיטה וכמעט לא יוצא ממנה, אבל מצד שני התחילו לתת לו טיפולי פיזיותרפיה ככה שהוא עושה שניים־שלושה צעדים בחדר. זאת התקדמות קטנה, אבל אי־אפשר באמת לחיות ככה".
עו"ד רפי ג'רבי התגייס גם הוא לסייע למשפחת הברי. "תהליך רב־שנים של ניסיונות כושלים וחוסר רצינות של מערכת הביטחון לגבי לוחם צה"ל, שהיה נתון בשבי, עונה קשות, ודווקא בעת הידרדרות קשה במצבו, המערכת מערימה קשיים על צורך הבהול לטפל בקורבן נוסף של מערכת הביטחון, שנכנס לרשימה ארוכה של נכי צה"ל ואינו זוכה לטיפול הולם בשארית חייו".
