הלילה ההוא של חודש דצמבר 2013 היה אמור להיות מבחינת יאן לסקוב מהנה, אבל הערב שהתחיל בבילוי עם חברים מהצבא, כולם קצינים קרביים ומה שאוהבים לכנות "מלח הארץ", הסתיים בהירדמות על ההגה ובתאונת דרכים קשה שבה הוא פגע ברכב מסחרי וגרם למותו של ארקדי פופוב ז"ל ולפציעה קשה של אדם נוסף.
קראו גם:
שמונה שנים אחרי האירוע ששינה את חייו לנצח הוא מרצה בפני בני נוער וחיילים. "אני מרגיש שזו שליחות", הוא אומר השבוע, ערב חגיגות השנה האזרחית החדשה שנמשכות בדרך כלל עד השעות הקטנות של הלילה. "אני רוצה להציל כמה שיותר צעירים שעולים על ההגה והמסר שלי אליהם הוא אחד - תיזהרו כי זה יכול לקרות לכולם. כל אחד יכול להרוג בנאדם".
"פתאום ראיתי יד מבצבצת"
לסקוב (30) נולד ברוסיה ועלה לישראל יחד עם משפחתו אל ראשון לציון, שבה הוא גר עד היום. הוא מעיד על עצמו שהוא גדל במיטב המסגרות, היה פעיל בתנועות הנוער והצטיין בלימודים. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית, שם המשיך לקצונה וכבר תכנן את המסלול שלו בצבא לשנים הקרובות עם שאיפה להגיע לדרגות הגבוהות ביותר, תוכניות שהשתנו בסוף חודש דצמבר לפני שמונה שנים. "זה היה בערב שבין חמישי לשישי", הוא משחזר, "בדיוק סיימנו פעילות של שבוע אז יצאנו כולם לאיזה פאב. הנהג תורן החזיר אותי הביתה ואמרתי לחבר שלי שמתגורר בלוד שירד אצלי ואני אקח אותו הביתה.
"השעה היתה ארבע לפנות בוקר אבל הרגשתי עירני מספיק. על כביש מספר 1 ליד מחלף בן גוריון, בקילומטר ה־12 לכיוון מזרח, נרדמתי על ההגה. התעוררתי פתאום בבום, כשכרית אוויר מתנפחת ליד ואני מריח ריח של שמן ומשהו שרוף. יצאתי מהרכב והבנתי שקרה פה אירוע חמור אבל לא בדיוק הצלחתי לעכל. שמעתי מישהו צורח וקורא בשם של מישהו. עברתי את המעקה וראיתי אותו שוכב על הרצפה וצורח מכאבים. הבנתי שהיתה תאונה אבל לא עיכלתי שזה קשור אליי, הייתי באאוט לגמרי.
"מאחר שאני קצין ביחידה קרבית, הצלחתי להגיב בקור רוח והזמנתי עזרה. פתאום אני רואה שמתחת לרכב מבצבצת יד ופה כבר הבנתי שאני חלק ממקרה הרבה יותר חמור. תוך זמן קצר הגיעו ניידת משטרה וניידת מד"א שלקחה אותי לבית חולים. אחרי בדיקה כוללת שיחררו אותי כשהבינו שלא נפגעתי. כשגבו ממני עדות במשטרה לקחתי אחריות על המעשים שלי וסיפרתי מה קרה. אחרי עוד חקירה הוגש נגדי כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות וגרימת חבלה".
"המשפחה איחלה לי למות"
במקביל למשפט שארך למעלה משנה, לסקוב המשיך בשירות הצבאי, "בצבא נתנו לי תמיכה כי כולם הבינו שאחרי התאונה המצערת פעלתי בצורה ערכית ולקחתי אחריות על כל המעשים שלי. בשום שלב לא התחמקתי למרות שהיו עצות מעורכי דין שאולי כדאי לי לשנות את הגרסה שלי לגבי מה שקרה באותו ערב. במקביל גם טיפלתי בעצמי בעזרת הקב"ן כי ידעתי שאם אני לא מטפל בעצמי אז אני אכנס לפוסט טראומה".
"מה שהביא אותי למצב הזה היה האגו שלי, שאני בתור קצין כל יכול חשבתי שאני יכול לעלות על ההגה בשעה מאוחרת כי לי לא יקרה שום דבר"
בתום המשפט הורשע לסקוב בגרימת מוות ברשלנות ובגרימת חבלה ונידון ל־11 חודשי מאסר ועוד 11 שנות שלילת רישיון. בעקבות ערעור הוחמר עונשו והוא נשלח ל־15 חודשים בכלא.
איך היה המפגש בבית המשפט עם משפחת ההרוג ומשפחת הפצוע?
"זו היתה תקופה מאוד טעונה. המשפחות ראו בי אויב ואיחלו לי למות. האבא של המנוח אמר שמקומי הוא בין המתים ואני מבין אותו, חלילה לא שופט אותו. בדיון שבו היו הטיעונים לעונש קיבלתי את רשות הדיבור וביקשתי סליחה מהמשפחה. אחד המשפטים שאמרתי הוא שכל קצין לוחם מקבל הכנה איך לעמוד מול אמא שבנה נהרג בפעילות צבאי ולומר לה שהבן שלה נפל כגיבור. מעולם לא חשבתי שאעמוד מול אמא ואומר לה שאני הסיבה למוות של הבן שלה.
ניסית מאז ליצור איתם קשר?
"לא. אני מודה שיש בי חשש. אני באמת לא שופט אותם ומבין את הכאב היטב. אני עדיין לא בשל לזה, עצם העובדה שאני מדבר על זה עכשיו בפומבי זה דבר גדול עבורי. אני לא מתנגד לפגוש אותם וזה מאוד תלוי גם בכמה הם רוצים. מפגש שבו הם רק יאחלו לי שוב למות פחות בא לי. אני מבין שזאת סיטואציה לא קלה. אחרי התאונה המון חברים שלי עזבו אותי כי הם לא הצליחו לעכל את השינויים שהתחוללו".
כמה זה נמצא ביום־יום העובדה שגללך אדם מת?
"האם הייתי רוצה לשנות את העבר? בוודאי. החיים שלי ככל הנראה היו במקום אחר אם זה לא היה קורה, אבל אני גם אדם מאוד מאמין ויודע שהכל כתוב מלמעלה ואם זה קרה אז יש סיבה מסוימת. בגלל זה אני עוסק בהסברה בכל הכוח, כדי להציל חיים של בני נוער, כי אם אני שילמתי מחיר אז כנראה זה נועד בשביל שאחרים לא יפגעו.
"אם שואלים אותי על מה אני מצטער אז אני מאוד מצטער שהתעצלתי להזמין לחבר שלי מונית באותו הלילה וחשבתי שאני חסין ממקרים כאלה ושלי זה לא יקרה".
המעסיקים נרתעו
בשנת 2015, שנה וחצי לאחר התאונה ויומיים אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי, נכנס לסקוב בשערי כלא חרמון והחל לרצות את עונש המאסר שלו. "פגשתי שם דמויות מעניינות כמו ראש עיריית בת ים לשעבר שלומי לחיאני ואיש העסקים נוחי דנקנר. הכלא כשלעצמו לא היה חוויה קשה, כי זה כלא שיקומי של עבירות צווארון לבן. התחושה פשוט היתה של ירידה ממקום גבוה שהייתי בו. מאדם ממשפחה טובה, תלמיד מצטיין וקצין מובחר שרצה להיות אזרח תורם לחברה, פתאום אני יושב בכלא. ההרגשה היתה שאני כמו סוס דוהר שקשור לעץ. זה היה דיסוננס גדול כי לפני רגע הייתי אדם שתורם למדינה ופתאום אני נאשם על ידי אותה מדינת ישראל".
"זו היתה תקופה מאוד טעונה. המשפחות ראו בי אויב ואיחלו לי למות. האבא של המנוח אמר שמקומי הוא בין המתים ואני מבין אותו, חלילה לא שופט אותו"
השגרה בכלא אחרי חיים פעלתניים, כך הוא מעיד, היא שהיוותה את עיקר הקושי, "שש וחצי בבוקר אתה קם לספירה וארוחת בוקר. אחר כך יוצא לעבוד במפעל טבע נאות ובשעה ארבע חוזר לחדר. אחר כך ממשיכים לארוחת ערב, יושבים קצת עם אנשים ומדברים, ואז הולכים לישון ושוב הכל מההתחלה".
בתום עשרה חודשים קיבל לסקוב שחרור על התנהגות טובה וחזר הביתה.
איך הסתכלו עליך אחרי השחרור?
"אחד התנאים של השחרור היה למצוא עבודה באופן מיידי ולכן התחלתי לעבוד בתור יועץ לימודי בחברת הייטק. לאחר מכן עברתי לעבוד כמנהל לוגיסטי בחברת תיירות ואז עברתי לעבוד בתור סדרן בחברת הסעות. במקומות שעבדתי בהם הייתי תמיד בתפקידי מפתח, אבל גם היו ראיונות עבודה שפסלו אותי בגלל העבר שלי. הם התרשמו אבל בדיקה קצרה עליי גרמה להם לחזור בהם. עצוב שזו הדרך שבה שופטים אנשים. הראייה של החברה היא מאוד שחור ולבן, יש לנו נטייה כבני אדם להסתכל על סיפור מהסוג שאני עברתי בדרך סובייקטיבית. אנשים מסתכלים על זה ושופטים אותי לחומרה".
"לא פוחד לחזור לנהוג"
לסקוב סיפר בשנים האחרונות את סיפורו באופן מצומצם בפני בני נוער וחיילים, אבל עכשיו הוא רוצה להגיע לכל מי שרק אפשר להשפיע עליו. "לפני חמש שנים חבר קרא לי לעשות שיחה עם חניכים שלו בתוכנית כושר קרבי. התיישבתי מולם וסיפרתי להם פשוט את הסיפור שלי באופן פתוח, איך עברתי את כל השלבים בדיוק כמותם בתוכניות נוער בראשון לציון ואיך יום אחד הפכתי להיות חלק מאירוע מצער, אירוע שיכול לקרות לכל אחד מהם. הם שאלו שאלות והיה שיח פתוח ומשוחרר. כשסיימתי את השיחה איתם הבנתי שיש פה אירוע שצריך לדבר עליו. חצי שנה לאחר מכן עשיתי כבר הרצאה מתוכננת יותר, עם מצגת מסודרת שבה סיפרתי את הסיפור שלי לעומק. מצגת שבה אני מריץ תמונות של החיים שלי, על המקומות הגבוהים שהייתי בהם ופתאום רקע שחור ותמונות של התאונה ומשם על חיי בתור אסיר.
"בהרצאה אני מסביר שמה שהביא אותי למצב הזה היה האגו שלי, שאני בתור קצין כל יכול חשבתי שאני יכול לעלות על ההגה בשעה מאוחרת כי לי לא יקרה שום דבר".
אתה מרגיש שזה משנה משהו אצל בני הנוער ובתרבות הנהיגה שלהם?
"בהחלט. היו מקרים שבאו אלי חבר'ה צעירים וסיפרו לי שבזכות ההרצאה שלי הם שינו את כל היחס שלהם לתרבות נהיגה. אחד מהם סיפר לי שהוא נהג מאוד עייף והוא פשוט עצר בצד וביקש ממישהו שינהג במקומו. כל זה גורם לי לרצות להגיע לעוד אנשים כי אני מרגיש בסוג של שליחות. עד היום בני נוער שומעים בעיקר הרצאות של עורכי דין או של הצד הנפגע. אני נחשב חריג בעניין הזה כמי שגרם לתאונה ומספר על כך באופן פתוח".
בעוד שלוש שנים תסתיים השלילה שלך. אתה מתכוון לחזור לנהוג?
"כן. אני לא פוחד מנהיגה ולא מפקפק ביכולות הנהיגה שלי. כשתיגמר השלילה שלי אני אעשה רישיון מחדש".
