ההצעה לסדר שביקש הרב אריה כהן, חבר מועצת עיריית ראשון לציון (ש"ס) להעלות לדיון בנוגע לכניסת נציגי ארגוני להט"ב למוסדות החינוך בעיר, עוררה סערה שחרגה מגבולות העיר. היא לא דילגה גם על חניכי מכינת "רות", המכינה הראשונה לנוער גאה שפועלת בראשון לציון מהשנה האחרונה.
קראו גם:
במסגרת ניסיון ההשתלבות שלהם בראשון לציון, נוהגים חניכי המכינה להגיע לתיכונים בעיר ולהעביר שיעורים בנושאים שונים, חלק מהם גם כאלה הקשורים לקהילה הגאה.
"אני חושבת שזו היתה הצעה מאוד חשוכה ולא מתאימה לשנת 2021 ובטח לא למקום שראשון לציון נמצאת בו מבחינת הקבלה של הקהילה הגאה", אומרת לבנת למפרט, מנהלת המכינה. "החניכים שלנו מתקבלים באהבה בכל בתי הספר בעיר וההצעה לסדר הזו של חבר המועצה כהן נובעת מחוסר היכרות. אבל אנחנו ממשיכים בשלנו ולא נותנים לזה לעצור אותנו. אנחנו מכבדים את כולם ולא משנה מה האמונה הדתית שלהם או למי הם נמשכים. הכי חשוב לנו שיהיו אנשים טובים וזאת תכלית המכינה".
הקשיים בצבא
המכינה פועלת בשיתוף קרן ראשון וארגון הנוער הגאה "איגי", וחלק מחבריה שמתכוננים לגיוס הם בני הקהילה הלהט"בית. למפרט (29) העומדת בראשה, הגיעה אליה אחרי שורת תפקידים בתנועת הנוער העובד ושימשה כמנהלת איזור הדרום בארגון איגי. היא עצמה משתייכת לקהילת הלהט"ב ונמצאת בזוגיות עם אישה.
"המכינה שלנו קמה השנה לאחר שקיבלנו את אישור משרד הביטחון", מסבירה למפרט. "לומדים במכינה כרגע 17 חניכים ויש בה גם סטרייטים וגם להט"בים. ההעדפה המינית של החניכים היא לא העניין, אלא הרעיון הוא להתעסק בנושאים של שוויון, צדק ואקטיביזם. בתוך כל אלה גם להתעסק בקהילה הלהט"בית.
"לומדים אצלנו הכל מהכל ויש גם התנדבות חברתית בבתי ספר, שם אנחנו מעבירים תכנים מגוונים החל מיום רבין ועד ל'יום ההבנה', שזה המאבק בלהט"בופוביה. הרצון הוא לפגוש את האוכלוסייה בראשון לציון ולהיות חלק מהמארג האנושי בעיר".
מה החשיבות של מסגרת כזו לצעירים לקראת גיוס לצבא?
"היום בשנת 2021 לא בהכרח מרגישים הומופוביה גלויה, ואז כשמגיעים לצבא יש המון קשיים. אם זאת ההרגשה שלהם שהם שונים, ואם מבחינת הצבא שלומד עדיין איך לקבל את הקהילה ולגרום לכך שהם יהיו חלק שווה. המכינה היא מקום שמלמד להיפגש ולהכיר את האחר כדבר ששווה לי ובנוסף יש להם אפשרות להתגייס יחד וזה גם יעשה להם טוב ויקל עליהם".
"לסבתא עוד לא סיפרתי" - הודיה דראי, בת 18
הבנתי שאני להטב"ית בסוף כיתה ו' כשהרגשתי שיש לי רגשות לבנות. לא ידעתי שזה שייך לזהות המינית שלי אבל חשבתי על זה שיכול להיות שאני נמשכת לבנות. למרות התחושות שלי עדיין לא יכולתי לדעת שזאת האמת שלי כי לא היה לי מספיק חומר או מידע לאמת את התחושות האלו. בגיל 13 הבנתי כבר לגמרי שאני לסבית אחרי שחקרתי הרבה והזדהיתי עם דמויות לסביות והתחלתי תהליך של יציאה מהארון.
זה התחיל בהורים שלי כשסיפרתי להם שאולי אני לא אוהבת בנים ואני נמשכת יותר לבנות, אבל הם בהתחלה נבהלו כי זה מפחיד לשמוע פתאום שהילדה שלך לסבית. הם אמרו שאני נמצאת בגיל מאוד מבלבל ושחבל שאני אסגור לעצמי דלתות על אפשרויות ואחר כך לא אוכל לחזור בי. הם ביקשו ממני לא לספר על זה לאנשים.
למרות זאת הרגשתי שאני לא יכולה לשמור על זה בבטן ובעצת ההורים שלי סיפרתי שאני בי־סקסואלית, אבל בסוף יצאתי יציאה מלאה מהארון. בהתחלה היו מבטים בבית הספר והערות. עם הזמן ניתקתי קשר עם חלק מהחברות, כי כשהן התבגרו ודיברו על בנים, אני מצאתי את עצמי מחוץ לשיח.
יש לי גם צד דתי במשפחה המורחבת ואיתם זה היה מורכב יותר. ההורים ביקשו שלא אספר להם, אבל התעקשתי כי אני לא אוהבת להסתיר ולא רוצה לשקר ובמהלך חג שעשינו יחד סיפרתי לבנות הדודות שלי. מסתבר שחלק מהן כבר ידעו או חשדו והן קיבלו אותי בטבעיות, למרות שעד היום הן אומרות לי שהן לא מסכימות עם הדרך שבחרתי. סבתא שלי לא יודעת עד היום כי היא מאוד דתייה וחוששים שזה יפגע בה.
היה לי עצוב לשמוע על ההצעה של חבר המועצה כהן. לאמירות כאלה כבר אין מקום במדינה שלנו ובטח לא בעיר כמו ראשון לציון שמסבירה פנים לחברי הקהילה. יש ילדים כמוני שהיה עוזר להם מאוד לשמוע הרצאות, ולי אישית זה היה מועיל מאוד אם רק היה לי מושג ומידע במסגרת בית הספר.
נלחמתי להתגייס לקרבי - ליעם דיחמנט, בן 18.5
נולדתי וגדלתי בכפר סבא כבת, אבל תמיד הרגשתי שאני משויך יותר לקבוצת הבנים. למרות זאת הכחשתי את ההרגשה או שחשבתי שמה שאני מרגיש זאת תחושה שכל בת מרגישה.
"היום בשנת 2021 לא בהכרח מרגישים הומופוביה גלויה ואז כשמגיעים לצבא יש המון קשיים"
בחטיבה בכיתה ח' התחילו לעלות אצלי שאלות, בעיקר כי נחשפתי לכל מיני הגדרות שהרגשתי שהן רלוונטיות אליי. הייתי בצופים וזו תנועה שהיא מאוד ממגדרת ותמיד הייתי בקבוצת בנות וחשבתי "איך אני קשור לזה?". לא הייתי שלם עם הזהות המגדרית הזאת. כשביקשו מאיתנו במסגרות השונות להתחלק לקבוצות של בנים ובנות היה בי תסכול כי נולדתי בת אבל הרגשתי שנכון לי ללכת לקבוצה של הבנים. לא הרגשתי שההגדרה הזו מתאימה לי. התחלתי לחקור את כל הנושא כדי להבין לאן אני משתייך, הייתי נשאר לילות שלמים כדי להבין מה קורה איתי ועם מה אני יכול להזדהות. כל הזמן הכחשתי והדחקתי את ההרגשות שלי. חשבתי שזה לא בסדר להרגיש אחרת ממה שאני אמור להיות באמת ורציתי לחיות בשלום עם עצמי.
בגיל 13 התחלתי להגיע למפגשים של איגי ושם הבנתי עוד יותר מי אני ומה הזהות שלי וזה עזר לי לקבל מושג על מה שעובר עליי. בכל פעם הבנתי עוד דבר ועוד דבר עד שבסופו של דבר, כשהייתי בן 16, הצגתי את עצמי כזכר וביקשתי מהסביבה לפנות אלי בלשון זכר וזה הרגיש לי נוח.
בהתחלה היה לאמא שלי מאוד קשה לקבל את זה, היא לא הבינה למה אני רוצה לעשות שינויים ולמה החברה צריכה לפנות אליי אחרת, אבל בסופו של דבר היא כבר לגמרי מקבלת והיא איתי יחד בזה.
כיום אני בטיפול הורמונלי ועשיתי גם ניתוח של הסרת החזה ובשלב זה אני חי בשלום עם הגוף שלי.
כשהגעתי לשלבים הראשונים של הגיוס לצה"ל היתה תחושה שאני צריך לשכנע אותם למה אני רוצה להתגייס. למרות מה שהצבא שידר לי, נלחמתי על הזכות שלי להתגייס וכרגע אני פועל להתגייס לשירות קרבי באחת מהיחידות המעורבות לגברים ונשים ומחכה להמשך מיונים.
