"אני כותבת ובוכה, הימים קשים. אני מרגישה שיש עלי חובת פִּרְסוּם הַנֵּס. אני לא מפסיקה להודות לה' שהחזיר לי את הילד שלי מהתופת בנחל עוז, שבנס הבת שלי לא סגרה את השבת בבסיס זיקים". בובה לוי, תושבת ראשון לציון, לא מתאוששת מההלם הנורא שפקד את כולנו בשבת השחורה שבה פרצה המלחמה ופותחת צוהר לעולמן של נשים רבות כל כך בישראל: אמהות החיילים.
"בשבת הארורה ה-7.10.2023 בשעה 6:33 בבוקר קיבלתי את הטלפון הכי מפחיד בעולם. מעבר לקו בני נועם (19) 'אמא רק שתדעי שאני אוהב אותך תוקפים אותנו מכל מקום, אם אני לא חוזר הביתה תדעי שאני אוהב אותך', עד היום פחדתי לפרסם את סוף השיחה כי חששתי מהנורא מכל", מספרת לוי.
מה עבר עלייך באותן שעות?
"במהלך יום השבת נועמי שלח לנו הודעה שהוא הגיע לשדרות ושיש מחבלים, הוא הגן על קבוצת נערים שנקלע אליהם במקרה, מדי פעם שלח "לייק" שנדע שהוא בסדר. ההתכתבות איתו הייתה בהתאם לקליטה. השעות הארוכות מורטות העצבים כשיובלי בבית בוכה, החברים שלה בזיקים נטבחים בזה אחר זה, חברים אחרים שולחים לה סרטוני פרידה.
בין המתח והחרדה על נועם לנסות לנחם ולהרגיע את יובל כשעוד שני ילדים נוספים בבית בוכים ולחוצים, לא ידעתי את נפשי, פרסמתי פוסט קיבלתי חיזוקים ביניהם מחברתי היקרה ליאת כרמי שעודדה אותי שגם אורי נמצא בנחל עוז ויהיה בסדר, לצערי היום אני הייתי צריכה לנחם אותה כי אורי נפל בקרב".
"זה לא הבן שלי"
בשבת לפנות בוקר הקשר עם נועם חודש. "מהשיחה הבנתי שהקשר עם חבריו ומפקדיו נותק ועם מי שהיה קשר נתן לו הוראה אחת: 'תדאג לצאת מזה בחיים'. ביקשתי מנועם לשלוח לי מיקום, ביחד עם אבא שלו יצאנו באמצע הלילה להחזיר את הילד הביתה, לא חשבנו על הסכנות, חשבנו רק איך מחזירים את הילד.
"כשנועם חזר הוא היה כבוי, זה לא הבן שלי. העיניים ריקות, חניתי את הרכב בחניה ואז הוא פרץ בבכי. 'אמא הייתי בטוח שאני לא אראה אותך יותר'; 'ברגעים הקשים דמיינתי אותך לידי', לפני שעלינו הביתה ביקשתי מנועם להגיד מזמור לתודה, תודה שיצא מזה בחיים. עלינו הביתה האחים שלו חיכו ליד הדלת קפצו עליו, התרגשו".
קראו גם:
עדות מהתופת
מה נועם סיפר על מה שקרה שם?
"נועם התחיל לספר. הוא עשה את הפטרול הרגיל כמו בכל יום ב-5:00 בבוקר לפתע קפצו עליהם עשרות מחבלים באופנועים ורגלית, תקפו אותם מכל כיוון זרקו עליהם RPJ, ירו עליהם, נועם נסע כמו מטורף דרס את מי שיכל ונס ביחד עם 3 חיילים נוספים לכיוון שדרות, כשהרכב עלה באש וכבר לא יכלו לנסוע עוד קפצו מהרכב, שם נתקלו במקרה בקבוצת נערים שהיו במתנ"ס ונמצאים לבדם בעוד המחבלים מסתובבים, נועם וחייל נוסף החליטו על דעת עצמם לאבטח את הנערים הכניסו אותם לממ"ד ודאגו לשמור על השקט תוך שהם דרוכים עם הנשק.
"עד השעה 22:00 הם היו ללא אוכל וללא שתיה, מטילים שתן בבקבוק ושומרים על שקט מוחלט. לאחר שהצליחו למצוא חלון זמן לפזר את הנערים למס' מקומות מוגנים, נועם נכנס לאחד הבתים וחיכה שיצאו רכבים מאזור שדרות. לפנות בוקר נועם הגיע לבסיס אחר ומשם הגענו לקחת אותו הביתה".
הנס הפרטי שלנו
לוי מסיימת בהודיה גדולה על הנס שקרה להם, והעצב הגדול על החללים הרבים והחברים שאבדו:
"תודה לך אלוהים על הנס הפרטי שלנו. תודה לך ששמרת לי על הילדים שלי. תודה שיובל לא סגרה חג בבסיס. ביום חמישי נסענו כל המשפחה המורחבת לקברי צדיקים, בין הבקשות ביקשתי שאלוהים ישמור לי על הילדים שלי - והוא שמר! הוא ממש שמר!
נועם שלי חזר עם נזק נפשי גדול, אבל הוא חזר, הוא חזר! את כל השאר אני אדאג לתקן, אבל הילד שלי בבית. כל יום אני שומעת עוד ועוד סיפורים מהשבת הארורה. בכל יום אנחנו מגלים על עוד חברים שנרצחו. כמה עצוב, כמה כואב ולא נתפס. תודה לך אלוהים על הנס הגלוי".
