במשך 41 שנים, לקראת 1 בספטמבר, נהגה רחל קידר לפקוד את בתי הספר בהם עבדה ולראות שהכל מוכן ומאורגן לקראת תחילת שנת הלימודים. כעת, לאחר שהחליטה לפרוש ממערכת החינוך, היא מתמודדת לדבריה עם תחושה לא מוכרת. "הכל מאוד מוזר, אבל זאת הרגשה שאצטרך ללמוד להתמודד איתה".
קידר (64), תושבת ראשון לציון, נכנסה למערכת החינוך מתוך שליחות ורצון לשנות ולהשפיע על הדור הצעיר. כך החלה את דרכה כמורה לפני 41 שנים בבית ספר אורנים, משם המשיכה וטיפסה בסולם הדרגות, הפכה לרכזת חטיבה, סגנית מנהל ולבסוף מנהלת בעצמה. לאחר מכן, כשנפתח בית ספר "מרחבים" במערב העיר היא נקראה לדגל ונתבקשה להיות המנהלת שתוביל את בית הספר החדש וב־12 השנים האחרונות היא ניהלה את בית ספר "עדיני" והפכה לאחת המנהלות המיתולוגיות של המוסד.
כעת היא מניחה בצד את ספרי הלימוד ומתכננת את הטיול הגדול שלה לחו"ל. "זאת הרגשה מוזרה מאוד שאני לא מכירה. אני 41 שנים קמה בכל בוקר ונוסעת לבית הספר, בשבע בבוקר אני נמצאת תמיד במוסד החינוכי ועכשיו זה מוזר, תחושה שאני אצטרך להתמודד איתה. אני גם מאוד שמחה כי הגעתי להחלטה שמספיק לי. במשך שנים רבות מאוד אהבתי את העבודה שלי ועשיתי אותה מתוך עניין ואתגר".
אז למה החלטת לפרוש?
"אהבתי והערכתי את מה שעשיתי ויום אחד קמתי ואמרתי לבעלי 'זהו, החוץ קורא לי'. הרגשתי שאני צריכה לעשות דברים אחרים ואני מאוד שלמה עם ההחלטה שלי. אני עדיין עוזרת למנהלת להתארגן לשנה החדשה ולכן החופשה האמיתית שלי תחל ב־1 בספטמבר. בסופו של דבר מה שקרה לי זה שהגעתי לתחושת מיצוי, זה הכל".
אהבת את העבודה?
"העבודה היא מרתקת. אתה נוגע בגורלות של ילדים ואחראי על ההתפתחות שלהם. תחת ידיי עברו עשרות אלפי ילדים. הכרתי קהילות שונות וגדולות, נוצרו יחסים מאוד טובים. מה שהנחה אותי הוא לפתח אותם ולשאוף תמיד למצוינות. ידעתי תמיד שהורים ששולחים את הילדים שלהם אליי רוצים לקבל את הטוב ביותר ולכן השקעתי את המקסימום האפשרי.
"היום יש צורך גדול יותר וממשי בכיתות קטנות כדי שלמורה יהיה פנאי. אנשים הם קצרי רוח, הילדים והמבוגרים דורשים סיפוק מיידי, ולכן מורה צריכה המון זמן וסבלנות"
"במשך שנים בתי הספר שלי זכו במקומות ראשונים בתחרויות סייבר, במקביל רציתי שילמדו על חקר ציפורים ועל תחומים מגוונים רבים ושונים. בכל שנה מצאנו אתגרים מעניינים עבור הילדים".
אז והיום
קידר מדברת רבות על השינויים שעברה המערכת וההבדלים בין מערכת החינוך שבה התחילה את דרכה לזו שהיא עוזבת היום.
"האנשים הם אחרים. היום יש צורך גדול יותר וממשי בכיתות קטנות כדי שלמורה יהיה פנאי. אנשים הם קצרי רוח. הילדים והמבוגרים דורשים סיפוקים מיידיים ומתקשים לדחות אותם ולכן מורה צריכה המון זמן וסבלנות כדי להתמודד עם גל המורכבויות. לכן מציאות כיום של 34 ילדים בכיתה היא קשה ומקשה על כולם".
יש לך גם ביקורת על המערכת?
"אני חושבת שמנווטים את הכספים בצורה לא נכונה. במקום לתת אותם לחברות כדי לקנות תוכניות עבודה צריך להעלות באופן דרמטי את שכר המורים כדי שמנהל יוכל להעסיק תחתיו מורים ולא עובדים של חברות חיצוניות.
קראו גם:
"גם ההורים השתנו, הם מתערבים, יש להם מה לומר על כל דבר והם בטוחים שהם יודעים הכל. מנהל בית הספר צריך להיות דמות מאוד יציבה כדי לדעת לפעול לפי מטרות ולא לפי כיווני הרוח שהורים מכוונים אליהם".
למה הכי תתגעגעי?
"לחיוך של הילדים, לסיפורי המורות על תלמידים שמצליחים ולפנים המחייכות של הצוות שלי".
