בשלושת השבועות האחרונים, מאז יצא לאור ספרה "אניקה", מסקי שיברו נעה בדרכים. כרגע היא סיימה ביקור ברחובות וברמלה, ואיך שהתחילה לנסוע לתל אביב, קיבלה שיחת טלפון מאשקלון. "האיש אמר לי, 'לאשתי יש יומולדת ואני רוצה להפתיע אותה עם הספר שלך'. כמובן שמיד עשיתי סיבוב פרסה ויצאתי לכיוונו. תל אביב תחכה".
קראו גם:
אז את הסופרת וגם השליחה?
"כן, ומכרתי ככה הרבה ספרים. אני נגישה לאנשים עד הבית, מגיעה לנצרת, עפולה, אשקלון וקריית גת. כלכלי זה לא, אבל זה בסדר שהמהדורה הראשונה תלך על דלק, זמן ואהבה. זה שווה את זה. הקורונה לימדה אותנו שלא הכל כסף בחיים, הנפש הרבה יותר חשובה. אנשים קונים את הספר שלי בתקופה לא פשוטה, וכשאני נותנת להם את הספר ביד, אני נותנת להם גם תקווה ושמחה. גם אני בעצמי חוזרת הביתה מוארת ונרגשת. בתוך הבועה שאנחנו נמצאים בה כבר כמעט שנה, כל אחד צריך למצוא דרך לחבק אנשים ולעטוף אותם בתקווה. אז כרגע זאת השליחות שלי".
על הדבש ועל העוקץ
שיברו (54), אמא לשני ילדים, שחקנית ובעלת בית ספר למשחק בראשון לציון, ספגה, כמו כל עולם התרבות, את נזקי משבר הקורונה. המגיפה החשיכה את האור על הבמה, אבל שיברו התעשתה והחליטה לשבת ולכתוב את הספר שמתבשל בראשה כבר עשר שנים.
"כבר מזמן רציתי לכתוב", היא אומרת. "במהלך ההרצאות שאני מעבירה לתלמידים, לנשים, במו
פעים ובערבים שונים, אני מכניסה אנקדוטות וסיפורים קטנים. אנשים תמיד אמרו לי, 'למה את לא הופכת את זה לספר?'. כשבית הספר שלי נסגר בתחילת הקורונה, אמרתי, זה הזמן לעשות את זה. ידעתי שהספר ייתן השראה וכוח למי שיקרא אותו".
במשך שלושה חודשים העלתה שיברו על הכתב את סיפורה של אניקה (בהוצאת צפרא), נערה שעלתה מאתיופיה לישראל. מטבע הדברים, שזרה בו את הדבש והעוקץ מן החוויות שעברה בחייה. "זה ספר חצי אוטוביוגרפי, הוא מבוסס על דברים אמיתיים שעברתי ולמדתי במהלך חיי", היא אומרת. "הוא לא עוסק בעלייה שלי מאתיופיה, אני מבטאת בו התמודדויות מנקודת מבט של אישה, אמא ובנאדם, בלי קשר למוצא".
איזה סיפור הכי קרוב לליבך?
"כל סיפור מתאר תקופה מסוימת וחוויות אחרות. זה כמו לנסוע ברכבת בדרך ארוכה, ולכל תחנה יש משמעות, כאב, עוצמה ושמחה בפני עצמה. תוך כדי כתיבה בכיתי וצחקתי, זה תהליך שמעלה הרבה רגשות. היו פעמים שהבטתי אחורה, נתתי לעצמי טפיחה על הכתף ואמרתי, 'היו לך סיבות טובות אבל לא נשברת, המשכת'. הסיפורים גרמו לי להעריך את החיים עוד יותר. אנשים עוברים דברים בחיים ויש לי יכולת להגיד להם, אל תישברו, תמשיכו, תגידו תודה".
רק לא עוד פעם "להפוך את הלימון ללימונדה".
"כן, יש לימונדה. אני אומרת את זה כי עברתי דברים קשים בחיים בלי קשר לקורונה, אבל הצלחתי כי היתה לי אמונה בעצמי ובבורא עולם. לקחתי דבר טוב, אפילו קטנטן, והעצמתי אותו. אני אדם רוחני שרואה את הדברים כמכלול, וכשאני קמה בבוקר ואומרת לעצמי, 'אני בריאה, הילדים שלי בריאים', זה עובד. אני מרגישה מבורכת".
געגועים לבמה
כששואלים את שיברו על מאבקי העדה, או אם קיבלה הצעות להיכנס לפוליטיקה, היא הודפת את השאלה. "אני אמנית ויוצרת ולא מתעסקת בזה. מה שמעניין אותי זה להעצים אנשים בדרך שלי מתוך אהבה ושמחה. מצפים ממני לעסוק במאבקי העדה? למה אני צריכה לעשות מה שמצפים ממני? את הספר שלי קונים אנשים מכל העדות ומכל הצבעים".
בימים אלו היא נאלצת למצוא פתרונות יצירתיים כדי להמשיך לקיים את בית הספר שלה למשחק, אותו הקימה לפני שש שנים. "בכל שנה אני כותבת, מביימת ומעלה שש או שבע הפקות בהיכל התרבות בראשון לציון. לצערי הקורונה טירפדה הכל. המשכנו בלימודים דרך הזום".
שיברו מודה שעולם התרבות מאוד חסר לה, "אבל אני גם מבינה שאנחנו נמצאים בסיטואציה לא פשוטה, לא הייתי רוצה להופיע ואז לגלות שהיה באולם חולה מאומת", היא אומרת. "אולי בגלל שהתגברתי במהלך החיים על כל כך הרבה קשיים, אני מבינה שאפשר להתגבר גם על הקורונה. מה שכתבתי בספר זה כלום לעומת מה שעברתי באמת".
אז למה לא כתבת את זה?
"כנראה שהשארתי משהו לספר הבא".
