במשך למעלה מחמישה עשורים מקפיד משה הילדסהיים (93), גבאי בית הכנסת הגדול בעיר, להפוך את הימים הנוראים למיוחדים. מאות המתפללים שנוהגים לגדוש את ספסלי היכל התפילה הקנו תחושה חגיגית לראש השנה ויום כיפור.
קראו גם:
חלקם אף רכשו במיטב כספם כיסא אך ורק לטובת התפילות הללו. השנה, כשחגי תשרי מצאו את בית הכנסת כמעט מיותם, הילדסהיים נזכר בחג לפני 77 שנים, כשנמלט מציפורני הנאצים.
קול נדרי בשבדיה
"זה קרה בדיוק השבוע לפני 77 שנים", הוא מספר בהתרגשות. "הייתי נער בן 16 והתגוררתי עם משפחתי בקופנהגן שבדנמרק. מישהו מהשגרירות סיפר לנו שאייכמן החליט שלא יישאר יהודי אחד באירופה שלא טופל והוציא הוראה לשלוח גם את יהודי דנמרק למחנות הריכוז. מישהו מהשגרירות הגרמנית קיבל הודעה על היערכות לריכוז כל היהודים והדליף אותה לראש הקהילה היהודית. רב בית הכנסת דרש מכולם שלא יגיעו לתפילת ראש השנה וביקש שלא נתאסף לארוחות חג משפחתיות כדי שלא יתפסו אותנו. הנאצים כמובן הגיעו לבצע את המשימה, אבל לא מצאו אותנו בבתי הכנסת. הם מיהרו לחפש את היהודים על פי הרשימות שהיו ברשותם, אבל הצליחו לשים את ידם רק על עשרה אחוזים מהיהודים שהתגוררו בעיר. דוד שלי וארבעת ילדיו נלכדו ונשלחו לטרזינשטט, אבל אני ומשפחתי הצלחנו להימלט. דייגים מקומיים העבירו אותנו תמורת תשלום דרך הים לשבדיה. המצב הכלכלי שם היה קשה וגם אוכל כמעט שלא היה. המעט חולק תמורת תלושים ולחם כמעט שלא ניתן היה להשיג. את הסעודה המפסקת עשינו עם מעט תפוחי אדמה ודג, אבל כל זה נשכח כשסבא שלי עלה לומר את תפילת קול נדרי על חוף הים של שבדיה".
קולו של הילדסהיים רועד כשהוא חוזר לרגעים ההם. "כמובן שאי אפשר להשוות, אבל נזכרתי בזה השבוע, כשראש השנה הזה הביא לנו אויב חדש ומלחמה חדשה. אין לנו יכולת להתפלל בבית הכנסת כפי שהיינו רוצים, אבל אין לי ספק שגם הפעם זה יסתיים בניצחון שלנו".
דרוש: גבאי מחליף
השנה יציין הילדסהיים את שנתו ה־55 כגבאי בית הכנסת הגדול, אחת מפיסות ההיסטוריה המרכזיות בראשון לציון. הוא נחנך בשנת 1885 אחרי ארבע שנות בנייה, כשחלק גדול מהזמן “התבזבז” במאבקים מול השלטון העות’מאני ובניסיונות לגייס כספים. בסופו של דבר הוקם בית הכנסת במסווה של מחסן לציוד חקלאי ובכל פעם שהטורקים הגיעו לבדוק את המקום נאלצו המתפללים למלא אותו בכלי עבודה. לאחר שנים של הסוואה פתח הברון רוטשילד את כיסו והקים מבנה מפואר עם קרוב ל־200 מקומות ישיבה, שמשמש עד היום את המתפללים.
"המשפחה שלי מתעקשת שלא אלך לבית הכנסת, הם חוששים לשלומי ויודעים שזה עלול להיות מסוכן, אבל אם לא אטפל בזה, לא יהיו תפילות ימים נוראים ואת זה אני לא מוכן לקבל"
"לתפקיד הגבאי הגעתי ממש במקרה. בטח שלא חשבתי שאחזיק בו זמן רב כל כך", הוא מספר בחיוך. "התגוררתי באשקלון ועסקתי בהוראה. אשתי ואני בחנו אפשרות לעבור לראשון לציון, כי המשפחות שלנו גרו באזור. המנהל שלי באותה תקופה היה תושב העיר, והוא ביקש שאחליף אותו כחבר ועד בית הכנסת הגדול וכחבר בצוות הגבאים. כשעזב, נשארתי במקומו בתפקיד ונותרתי עד עצם היום הזה".
הילדסהיים בן ה-93 לא מסתיר את החששות שלו בצל מגיפת הקורונה, בעיקר עבור בני הגיל השלישי. "המשפחה שלי מתעקשת שלא אלך לבית הכנסת", הוא מודה, "הם חוששים לשלומי ויודעים שזה עלול להיות מסוכן, אבל אם לא אטפל בזה, לא יהיו תפילות ימים נוראים ואת זה אני לא מוכן לקבל. הייתי רוצה שאחרי 55 שנים מישהו ייקח את התפקיד, אבל כל מי שפניתי אליו סירב, אז מה אני יכול לעשות".
הילדסהיים גם לא שקט לנוכח מצב בית הכנסת. לדבריו, גם לפני הקרונה חל פיחות במספר המתפללים, שהגיע לשיא בשל המגיפה. "מצער אותי לראות את בית הכנסת. אנשים שהיו מגיעים במשך עשרות שנים לימים הנוראים כבר לא באים, וכך גם בשבתות. הדור הצעיר שנהג לבוא לבתי הכנסת עזב את העיר, וגם הילדים שלי כבר לא גרים כאן ומתפללים במקומות אחרים. אלמלא יוצאי עדות המזרח המסורתיים שבאים לתפילת שישי בערב, לא יכולנו להמשיך להתקיים. יש אולי עשרה אשכנזים וכל השאר יוצאי עדות המזרח. כיוון שיש מעט מתפללים ומיעוט דמי חבר, מצבו הכלכלי של בית הכנסת הוא בהתאם. גם בתרומות יש ירידה. בדרך כלל אנשים תורמים ביד רחבה, השנה מעט מאוד".
למרות המצב, הילדסהיים מתעקש לסיים בנימה אופטימית: "בסופו של דבר הכל יהיה בסדר, כבר התמודדנו עם צרות גדולות ונתמודד גם עכשיו. העיקר שתהיה לנו שנה טובה".
לעוד חדשות ראשל"צ
