מומי רביב עומד בין עצי האשכוליות ומביט סביבו בהתפעלות: "תראי איך הן מאירות, כמו מנורות", הוא מתפייט, "אין קירות ואין תקרה אבל מרגישים כמו בארמון. זה הדבר הכי יפה שיש".
המחמאות שישפוך רביב על פירות ההדר בפרדס שלו - שבשנה הבאה יחגוג 100 שנה על הקרקע - רק יילכו ויתעצמו במהלך סיורנו. כל תפוז שהוא קוטף מן העץ מלווה בטקס קטן: סיבוב, משיכה, קילוף, הרחה, ואז טועמים את הפלח המתוק של זן הוולנסיה – ואומרים וואו.
"זה הטעם שעליו נבנה המוניטין של תפוזי ארץ ישראל", הוא אומר כמו אב גאה. "בעבר, לפני המוביל הארצי והמים המותפלים והמטוהרים, השקו את הפרדסים במי תהום, וזה אחד הדברים שנתן להם את הטעם. אני ממשיך להשקות מבאר ששואבת מי תהום מעומק 60 מטר. אנשים שטועמים נזכרים בטעמי הילדות ואומרים, זה תפוז בטעם של פעם".
תחליף לפסיכולוג
עם כל הכבוד לשמחת הטעם ה"אמיתי", היא תמיד מהולה בתסכול שמבעבע כבר עשרות שנים: "את יודעת כמה כסף משלמים לנו? כלום", אומר רביב.
"אנחנו משקיעים שנה שלמה – בעבודה ידנית של קטיף וגיזום וריסוס ודישון – ומקבלים מהסוחרים ומבתי האריזה מחיר אפסי. זאת הרעה החולה של פערי התיווך: את משלמת בסופר 7 שקלים לקילו תפוזים, החקלאי מקבל 70 אגורות".
הפרדס הזה בכלל רווחי?
"ברור שלא. כדי להחזיק פרדס כזה צריך להביא כל שנה מהבית עשרות אלפי שקלים. בעונה טובה – מעט עשרות אלפים, בעונה רעה – הרבה. פרדס חי אף פעם לא יכסה את עצמו בגלל פערי השיווק בישראל".
לא צריך להיות נביא או גאון נדל"ן כדי לראות ש"פרדס רבינוביץ'", הממוקם בין ראשון לציון לנס ציונה, בצמוד לקניון "עזריאלי ראשונים" ולכביש 431, יהפוך בבוא היום לשכונת מגורים. כל השכנים של רביב כבר הבינו את זה, קיפלו את החלום החקלאי, ויתרו, מכרו והתקדמו. אבל מומי בשלו.
"זה הפרדס האחרון שנותר פה ואני לא מתכוון לוותר עליו", הוא אומר. "כל עוד אני חי, אני לא מוכר ולא בונה. אני ממשיך לשמור אותו כפרדס חי ומניב".
למה בעצם?
"קודם כל אידיאולוגיה, כמו שאומרת סיסמת התאחדות החקלאים, 'אם חקלאות כאן – מולדת כאן'. אם סבא ואבא שלי מסתכלים עליי מלמעלה, אני בטוח שהם מרימים כוסית ואומרים, 'אתה עושה את הדבר הנכון'.
"שנית, זאת רומנטיקה, אני אוהב את זה. זה תחליף לפסיכולוג, לבריאות נפשית ולחדר כושר, וזה גם מקום המפגש של כל החברים. אם הפרדס שלי ייסגר, יצטרכו לסגור גם את הבסטה של המדינה".
כלומר?
"מדינה צריכה לשמור על הערכים שהופכים אותה למה שהיא. הפרדס שלי הוא סמל לכך שלא הכל אבוד. שיש פה עוד דברים טובים ושאנחנו עדיין מחוברים לישראליות ולציונות שלנו".
כל שבת בחמש בבוקר
הכל התחיל כשאברהם רבינוביץ', סבא של מומי, הגיע מרוסיה בשנת 1923 וקנה באישור הבריטים שתי חלקות בנות תשעה דונם כל אחת, שבהן גידל תחילה גפנים וטבק. אחרי אוסף של תלאות, שריפות, משברים וחישוב מסלול מחודש, קיבל תרומה מיהדות ארה"ב לבניית באר, וכך נולד "פרדס רבינוביץ'".
לאברהם ואשתו נולדו שישה ילדים. הבן הבכור, שמואל (שעל שמו קרוי מומי), נהרג במלחמת השחרור וזמן קצר לאחר נפילתו, מת אביו. הבן הצעיר, שמשון (אבא של מומי), גיבור הפלמ"ח, לקח על עצמו את עיבוד הפרדס. בשנת 53' נשא לאישה את דרורה (היום בת 87), המורה המיתולוגית לבלט בראשון לציון.
"מהפרדס אי־אפשר היה להתפרנס", אומר רביב. "זאת חלקה קטנה מדי, וגם אז, כמו היום, הסוחרים רכבו על גב החקלאים. אז אבא פתח ברחוב רוטשילד חנות לחומרי בניין שהייתה ה'הום סנטר' של העיר, ובמקביל המשיך לעבד את החלקה, וכולנו הצטרפנו אליו כל סופ"ש. כנער אני זוכר את זה כסיוט. לא משנה מה, שבת, חמש בבוקר, קמים והולכים לעבוד בפרדס".
נוהל שבת בפרדס המשיך גם כשרביב הלך לפנימייה צבאית והתגייס לצה"ל. הוא שירת כקצין מודיעין בשריון, השתחרר בדרגת סרן, למד משפטים והפך לעו"ד שעוסק עד היום בחוזים, נדל"ן וחברות חקלאיות. באחד הימים אביו, בעיצומו של קטיף אשכוליות, קיבל דום לב ומת - והפרדס עבר לידיו. כחלק מהניסיונות לשדרג את הפוטנציאל הכלכלי של החלקה הוא שתל בה עצי מנגו, ואז גם אבוקדו, ועכשיו הוא בעיצומו של פרויקט שתילי תות, אבל לך תבנה מדינה כשדצמבר בעיצומו, והגשם עדיין מבושש.
כשאני שואלת אם יהיה לפרדס דור המשך, נראה שדרכתי על יבלת. לרביב יש שלושה ילדים, רועי, נטע ועידו, ועושה רושם שאף אחד מהם לא נדבק בחיידק. אפילו הבן הצעיר, שהראה סימני שורשיות ולמד אגרונומיה בפקולטה לחקלאות ברחובות, העדיף לתעל את הידע לפיתוח זרעי קנאביס בהייטק, ולא לקטיף תפוזים.
"אני בן 68 ואני יודע שאין שום סיכוי שהפרדס יחיה אחריי", אומר רביב. "הילדים שלי לא ירצו להפסיד פה כל שנה כסף. אין להם את האהבה הזו ואת הכוחות האלה. הסיכוי האחרון שיכול להבטיח את קיומו של הפרדס הוא שוק האיכרים".
מיץ תפוזים, קפה וג'חנון
שוק האיכרים, המיזם שיצא לדרך לפני כשנה, נולד כי "נמאס לי ולחברים שלי שהסוחרים דופקים אותנו", אומר רביב. "כולם חיפשו איפה אפשר למכור במחיר נורמלי, שלפחות יכסה את ההוצאות. וכיוון שממילא החברים היו מגיעים לקנות פה תפוזים ומנגו, הבשיל הרעיון: להביא תוצרת חקלאית של החקלאים מהסביבה, למכור סחורה טרייה בעלות תיווך מינימלית ועל הדרך להפוך את המקום הזה לנקודת מפגש חברתית לוותיקי ראשון והסביבה".
וכך היה: מבית חנן הגיע האבוקדו, מנטעים האננס, ממושב צופית התות, ואליהם חברו חקלאים מרחבי הארץ למופע ססגוני של שוק ירקות ופירות.
לתוצרת החקלאית הצטרפו שולחנות וכיסאות, מוזיקה, קפה, עוגות וג'חנון, וכמובן, דוכן של מיץ תפוזים טרי שנסחט במקום, ובכל שישי בבוקר, כשהמקום המה קונים, כבר אי־אפשר היה לזהות אם מדובר בשוק או בהתכנסות חברתית. "אנשים מגיעים, יושבים מתחת לעצים, שותים קפה ומרגישים את ארץ ישראל של פעם", אומר רביב, ומבטיח שבסוף מרץ השוק ייפתח שוב בפול גז (בחורף הוא פועל במתכונת מצומצמת).
בין באי השוק אפשר למצוא את ותיקי ראשון לציון והסביבה, כמו גם שלל שחקני הפועל ראשון לציון, שרביב נמנה עם בוגריהם. בכלל, נדמה שאם יש משהו שמתחרה בגאוות התפוזים שלו, זו גאוות קריירת הכדורגל שעשה:
"התחלתי לשחק כילד וכנער בהפועל ראשון וכשהשתחררתי הפכתי לשחקן מקצועי בתקופה שראשון עלתה לליגה הלאומית", הוא אומר, תוך שהוא מזכיר את כל השמות הגדולים שעולים לרגל ומקלפים קלמנטינות – אפרים ויימן, אלי מדואל, נחום יעקובי, הרצל בן הרוש, איתן שלום, בנצי פנקס והרשימה עוד ארוכה.
קראו גם:
"מיליוני ילדים בעולם משחקים כדורגל, כולם חולמים להיות מסי או חודורוב, מעטים מאוד מצליחים להגשים את החלום ולהיות שחקנים בליגות הראשונות. אני יודע מה זה להיות אחד הבודדים האלה. כל אחד יכול להיות עורך דין או חקלאי, אבל להיות כדורגלן בליגת העל? זה באמת הכי וואו".
אז מה אתה יותר, כדורגלן, חקלאי או עורך דין?
"התקלת אותי", הוא נאנח. "אני גם קצין שנלחם למען המדינה הזאת, אז צריך להוסיף 'חייל' לרשימה. מה אני הכי? לא יודע. כנראה שהכל. איפה הלב שלי יותר? לא יודע. למזלי יש לו הרבה חדרים".
