כולנו שומעים בתקשורת על האלימות הגואה בכבישים, שבמקרים מסוימים מסתיימים בפציעה קשה ואפילו ברצח. אבל כמה ששומעים ומספרים, אין כמו חוויה אישית כדי להמחיש כמה זה באמת יכול לקרות לכל אחד.
השבוע, ביציאה מכנס המתנדבים העירוני, לא נתתי לרכב לעקוף אותי בחניון של היס פלאנט, שם התקיים האירוע. זו הייתה זכות הקדימה שלי, היה דחוס ולחוץ והשעה הייתה מאוחרת.
לפתע יצא גבר בשנות ה-60 מרכבו, פתח את דלת הרכב שלי והתחיל לצרוח עליי בטירוף. נבהלתי עד מוות! למרות זאת אמרתי לו באופן הכי אסרטיבי שמצאתי בתוכי, שאם הוא לא סוגר מיד את הדלת אני מתקשרת למשטרה.
הוא סגר את הדלת בעוצמה שהרעידה את הרכב כולו והמשיך לקלל אותי בצרחות אימים בעודי נוסעת משם.
לקח לי המון זמן עד שהפסקתי לרעוד. הצטערתי שלא צילמתי אותו או את רכבו.
למחרת, כששיתפתי בחוויה האלימה שעברתי, התגובות של חלק מהאנשים היו הדבר הכי עצוב באירוע, שהיה נורא גם ככה. תגובות מתייפיפות שמאשימות את הקורבן. אותי.
למה לא נתת לו לעקוף (למרות שזכות הקדימה הייתה שלי), בכביש תהיה חכם ולא צודק וכל מיני אימרות שנועדו להצדיק את האלימות והתוקפנות כלפיי.
אם כולם היו באמת כאלו אדיבים ונעימים, היה מדובר במקרה חד פעמי שקרה לי ולא בתופעה רחבה ומסוכנת שמקבלת הכשר בתגובות שכאלה.
בנוסף, כדי להוסיף חטא על פשע, היו כאלו שמצאו באירוע הקשה הזה הזדמנות לסגור איתי חשבונות אישיים ופוליטיים ולפגוע בי ברמה בצורה מזעזעת במיוחד. אחסוך לכם מה שנאמר.
קראו גם:
חברים, הסיפור הזה הסתיים ללא פגיעה פיזית, אם כי מבחינה נפשית זו בהחלט הייתה חוויה מטלטלת.
לי אישית ברור שמדובר באלימות קשה.
סגרו דלתות ותנשמו הרבה נשימות, כי פשוט נהייה מסוכן!
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון
