בגיל חמש עברה ירדן מרציאנו, ילידת ראשון לציון, תאונת דרכים קשה שפגעה בעמוד השדרה שלה וריתקה אותה לכיסא גלגלים לצמיתות. מאז היא נאבקת בחזיתות רבות כדי להוכיח שהיא שווה לא פחות מאחרים. גם העובדה שאמה חלתה במאניה דיפרסיה ואביה נהרג בהתרסקות מטוס לא גרמה לה להרים ידיים.
כעת היא מנהלת מאבק להקמת בית למתמודדות נפש, בבית שבו גדלה בראשון לציון, חרף התנגדות השכנים, ואין לה כוונה לוותר. "אני מתכוונת להיאבק על זה בכל הכוח ולא אתן לאף אחד להכתיב לי מה מותר לי ומה אסור".
התאונה
מרציאנו נולדה וגדלה בראשון לציון בשכונת נווה חוף, למשפחה בת חמישה ילדים. היא התחנכה בתיכון מקיף ה' והצליחה להתמודד עם קושי גדול שליווה אותה מגיל חמש. "לפני 20 שנה עברתי תאונת דרכים ומאז אני מרותקת לכיסא גלגלים", היא משחזרת, "זה היה בבת ים, ישבתי מקדימה ללא חגורת בטיחות כשאמא שלי הייתה זו שנהגה. לפתע נהג מונית שלא ציית לתמרור עצור נכנס בנו בחוזקה וכרית האוויר נפתחה והתפוצצה עליי. הייתי מאושפזת שנתיים עם פגיעה בעמוד השדרה וזה אומר שאני נכה מאה אחוז ויש לי גם בעיות נשימה.
"למרות כל הקשיים למדתי בבית ספר רגיל, סיימתי תיכון והלכתי אחר כך ללימודים גבוהים של כתיבה ותוך כדי הלימודים גם התקבלתי לעבוד בתאגיד השידור, שם הפקתי וערכתי פודקאסטים במשך ארבע שנים".
לדברי מרציאנו, מאז התאונה היא מוצאת את עצמה מנהלת מאבקים, כאשר גם חיפוש דירה הפך למשימה לא קלה עבורה. "לחפש דירה בתל אביב זה קשה מאוד. בתור התחלה למצוא דירות נגישות זה לא פשוט, צריך שהן תהיינה מספיק מרווחות ושתהיה מעלית. קיבלתי המון סירובים מאנשים שחששו להשכיר לי דירה. כל פעם שהגעתי לראות דירה אז הבעלים היו בוחנים אותי ובסוף הפגישה הייתי מקבלת טלפון מהמתווכים שאמרו שזה לא מתאים, סתם בלי סיבה, כי מבחינתה כלכלית לא הייתה שום בעיה. כנכה אני מקבלת כל החיים תחושה שיש בי משהו חריג ופחות ראוי, משהו שכיום אני כבר לא מוכנה לקבל והוא מאוס עליי ואני מאוד נגדו. זה לא משהו שאני מוכנה לקבל. אני לא מוכנה שיכתיבו לי מה לעשות ואיך להתנהל, אף אחד לא יגיד לי מה בסדר ומה לא בסדר".
הטרגדיה
לפני כשמונה חודשים ספגה מרציאנו מכה קשה נוספת כאשר אביה, רחמים מרציאנו, נהרג בהתרסקות מטוס. "אבא שלי נפטר בחודש פברואר, הוא היה אדם מאוד פעלתן, חי ונוכח. דמות הכי דומיננטית שיש, לא רק במשפחה אלא בכלל. היה לו סופר מאוד מרכזי ביפו והוא היה דמות מוכרת בכל האיזור, אדם כזה מרכזי בכל מקום, שגם אהב פעילות אקסטרים. הוא היה עושה סקי או צניחה וגם עבר תאונת צניחה בצ'כיה, אבל הצליח להשתקם ממנה, אדם חזק מאוד. ביום שבת לפני שמונה חודשים הוא טס עם המטוס שלו יחד עם חבר נוסף לחוויות האקסטרים האלו וכנראה במזג האוויר שהיה הם הסתבכו והמטוס שלהם התרסק. אני הייתי באותו הזמן בדירה שלי ואז המטפלת שלי נכנסה ואמרה לי מה קרה".
"רק לאחרונה אני מתחילה בכלל לעכל את מה שקרה, אבל אני גם יודעת שזה ייקח לי עוד המון זמן להבין את זה, כי כל הדבר הזה לא הגיוני עבורי. אני מרגישה שהחיים זרים לי כמו שהם כיום, כי אני לא מכירה את עצמי בלי אבא שלי. היינו מאוד דומים והוא היה מעורב רבות בחיים שלי, הוא היה הדמות שיודעת הכל והוא זה שפתר לי את הבעיות ודאג לכל דבר. חלק בלתי נפרד ממני. הוא השפיע עליי בכל כך הרבה רמות ואופנים שפתאום לחיות בלעדיו זה נורא מוזר. דווקא בגלל שהוא יודע לפתור הכל אז הוא חסר לי, עכשיו יותר מתמיד, כי ברור לי שאם הוא היה בחיים אף אחד לא היה מעז לעשות את מה שהוא עושה ולא היו נכנסים איתי לעימותים".
המאבק בשכונה
כאשר מרציאנו מדברת על העימותים שאותם היא מנהלת כיום, היא מתכוונת לפרויקט חדש שעליו היא עובדת בשיתוף עמותת "אנוש", להקמת בית עבור נשים מתמודדות נפש הזקוקות למקום להשתקם בו ולחזור למסלול ולשגרת החיים.
"אני לא מכירה את עצמי בלי אבא שלי. היינו מאוד דומים והוא היה מעורב רבות בחיים שלי, הוא היה הדמות שיודעת הכל והוא זה שפתר לי את הבעיות ודאג לכל דבר"
"אחרי שאבא שלי נפטר נותר הבית שלנו בראשון לציון בשכונת נווה חוף, בית גדול שאמא שלי התקשתה להתגורר בו לבדה. היא גם מתמודדת עם מאניה דיפרסיה וכל השהות שלה בבית לבדה לא עשתה לה טוב ולכן החלטנו להשכיר את הבית. עמותת אנוש הגיע אלינו וסיפרה לנו על פרויקט שהם מקימים, תוכנית שלמעשה מאכסנת נשים מתמודדות נפש שלא צריכות לשהות במסגרת של בתי חולים לבריאות נפש כי המצב שלהן לא מצריך זאת, אבל מצד שני הן צריכות מסגרת של תמיכה רציפה. בבית המאזן הזה של עמותת אנוש יש ליווי צמוד של צוות מטפלים ורופאים שנותנים את כל המענה ולאחר תקופה לא ארוכה שהן משתקמות, הנשים יכולות לצאת החוצה להמשך החיים שלהן.
"הבית שלנו גדול מספיק ויש חצר גדולה ולכן הפרמטרים מתאימים להקים זאת שם. הייתי גם בבית דומה ברחובות וראיתי איך זה נראה, מדובר באנשים נורמטיביים, לא אלימים או מסוכנים, שחיים את החיים שלהם ומנסים לחזור למסלול.
"להניח הנחות ולהשתמש בסטיגמות זה דבר שחוויתי ואני חווה כל החיים. זה קורה לי בראיונות עבודה ומסגרות חברתיות וזו אפליה שקשה לי לקבל, לכן איאבק בכל הכוח"
"אחרי שקיבלנו את ההחלטה לעשות זאת עמותת אנוש החלה לפעול במקום ולהכין אותו לקראת הגעה של דיירות, ואז הדבר נודע לשכנים המתגוררים בסמוך והם מיד התנגדו ואיימו שהם לא מוכנים לאפשר לנו לעשות זאת. שאלתי למה, אז הם אמרו שאנחנו מורידים את ערך הנכס של הבתים בשכונה. מאז הם מנסים לגרום לנו בכל דרך לא לאפשר זאת ולגרום לעמותת אנוש לצאת מהבית".
איך זה בא לידי ביטוי?
"הם משמיעים מוזיקה בעוצמות גבוהות, מוזיקת דיכאון לצד תיפוף חזק על סירים. התחלנו גם לקבל הודעות מטרידות מהשכנים, גם אני וגם המשפחה שלי, עם אמירות קשות כמו 'אבא שלך מתבייש בך מלמעלה' או 'אלוהים ישלם לכם על מה שאת עושה, את אדם ירוד ורע'. ניסו לפגוע בכל דרך אפשרית. לפני מספר שבועות אמא שלי ירדה לרכב וראתה שכל הגלגלים שלי פונצ'רו. הגשנו תלונה במשטרה".
"בעמותת אנוש מאוד רוצים להוציא את המיזם לפועל, אבל הם לא יכולים להכניס דיירות שזקוקות לשקט שלהן ולתמיכה כדי להשתקם. הסביבה היא מאוד עוינת וזה רקע בריוני".
מרציאנו, שמנהלת מאבק מול דיירים בשכונה, לא מתכוונת להרים ידיים. "אם זו הדעה הקדומה שהייתה על אמא שלי זה היה שורף לי את הלב, להניח על אדם הנחות וסטיגמות זה דבר שאני חוויתי וחווה כל החיים שלי. זה קורה לי בראיונות עבודה ומסגרות חברתיות וזו אפליה שקשה לי לקבל ולכן איאבק בה בכל הכוח. אני לא מתכוונת לוותר להם בשום מצב ואם היו לי עוד בתים הייתי משכירה גם אותם לעמותה. אם יש מטרה שאני מתכוונת להתעקש עליה זה הדבר הזה כי אני חיה את זה עם אמא שלי וגם עם עצמי ואני רוצה לראות את הבן אדם שיבוא ויגיד לי שיש מקומות שבהם יהיו אנשים לא רצויים. אני דורשת את המקום הזה שלי ושל אחרים בחברה ובמרחב".
קראו גם:
מעמותת "אנוש" נמסר: "אנחנו מצטערים לראות את חוסר הסבלנות מצד התושבים המייצג את הסטיגמה הקיימת כלפי מתמודדי הנפש ומקומם בחברה. מקרים כאלה מעודדים אותנו להמשיך בעשיה שלנו להפחתת הסטיגמה ולהוכיח שראוי שמתמודדי הנפש יהיו מקובלים בכל שכונה ובכל מקום.
"לצד זאת, מכיוון שמחויבותנו הראשונה היא כלפי ביטחונם של מקבלות ומקבלי השירות וצוות העמותה, נכון לעכשיו אנחנו נמנעים מאכלוס הבית המאזן בראשון לציון. בהתחשב במצב ובתנאים הקיימים אנו שוקלים את צעדינו קדימה".
תגובת הדיירים: "הציבו לנו עובדה"
סיסי, השכנה של ירדן מרציאנו סיפרה ל"מיינט ראשון" כי היא בודקת חשדות למעשים פליליים ומחשש לשיבוש ראיות היא מנועה מלהגיב.
שכנה נוספת אמרה בעילום שם: "כשמבקשים להקים בית מאזן בשכונה כל כך פרטית ואינטימית זה לא דבר של מה בכך. הכרחי בעיניי לעשות פעילות מקדימה על מנת לאפשר לדיירים להבין מהן בכלל בית מאזן? אנחנו שכונה קטנה אנשים באמת נאורים וחיוביים מאוד. לבוא עם עובדה מוגמרת כזאת יוצר אנטגוניזם מיותר ואנשים פועלים מחוסר ידע ואפילו פחד. עד לפני שבוע אף אחד לא פנה אלינו לא דיבר איתנו כלום. רק לאחר ההתנהלות הנ"ל פתחה העמותה את הבית בפנינו לביקור. לצערי, מעט מדי ומאוחר מדי. איפה הייתם עד עכשיו?
"אנחנו ניזונים משמועות וכל שבוע מספרים לנו על סוג של דיירים אחרים. אנחנו כמובן לא מבקשים שום מידע רפואי אנחנו לא מבקשים שום מידע חסוי, אבל כן מבקשים להקדים בפעילויות ולא לבוא עם עובדה גמורה.
אם הדברים היו נעשים אחרת אני משוכנעת שיש אנשים שהיו מקבלים את פני הדיירים החדשים בהכלה ותמיכה. אנחנו שכונה מקסימה חבל לי מאוד על העוול שנגרם לדיירים ובהחלט גם לנו בעקבות ההתנהלות הלקויה מאוד מולנו".
