מתחילת המלחמה עם איראן מצאו את עצמן משפחות רבות ללא קורת גג, לאחר שטיל פגע בבניין או בבית שבו התגוררו. הם נאלצו לעזוב באישון לילה הכול מאחור ולפנות לבתי מלון או לקרובי משפחה, כשהם נושאים עמם תיקי יד ומעט חפצי חיוניים. כל עולמן והזיכרונות נותרו מאחור. כעת בבתי המלון השונים בארץ הם מנסים להבין מה עבר עליהם ואיך ניצלו בנס.
קראו גם:
משפחה פז: "הילדה צרחה אני יתומה"
מלי פז (45) מראשון לציון ומשפחתה עברו חוויה מטלטלת בשבוע שעבר, כאשר טיל פגע בביתם בעיר. מלי, אם לארבעה ילדים – שלושה מהם בעלי צרכים מיוחדים – מתארת רגעי אימה, הבלבול וההלם, לצד סיפור מרגש על סיוע קהילתי ועירוני.
"הבית שלנו נפגע מההדף של הטיל", משחזרת מלי. "עם הישמע האזעקה, הבת הבריאה שלי (24) ירדה למקלט. שני ילדיי הנוספים, בני 25 ו-15, נלחצו וסירבו לרדת. אני הייתי בחדר השינה עם הילדה הצעירה, ובעלי שלמה (52) היה עם הילד הנוסף. הילדים סירבו בתוקף להתפנות – זה לא תינוק שאני יכולה להרים".
הפיצוץ העז הותיר את מלי בהלם מוחלט: "הייתי קצת בהלם ואולי בסוג של בלאק-אאוט. ברוך השם לא נפצענו", היא מספרת. "בדקתי שכל הילדים בסדר, שכבתי על הילדה והגנתי עליה. פתאום שמעתי את הבת הבריאה שלי צורחת מהמקלט למטה: 'אני יתומה, אני יתומה!'. רצתי אליה דרך ההריסות ואמרתי: 'לא, אני פה, אני פה. הכל בסדר, אני איתך'".
מראה הבית לאחר הפגיעה היה מזעזע: "החלונות עפו מהמקום, הדלתות יצאו מהצירים – ממש נשברו", מתארת מלי.
מיד לאחר האירוע, בני המשפחה פונו למלון ניקס בתל אביב. הימים הראשונים היו מאתגרים במיוחד עבור הילדים שחוו התפרצויות זעם וכאב. בעלה, שלמה, אינסטלטור במקצועו, עסוק בימים אלה סביב השעון בטיפול מול מס רכוש, שכן הדירה ניתקה מהחשמל וזקוקה לשיפוץ נרחב הכולל תיקון גג, החלפת דלתות, עבודות אלומיניום ועוד.
מלי מדגישה את התמיכה הנרחבת שהיא מקבלת מגורמים שונים. "ברוך השם, עיריית ראשון לציון הייתה מעבר ומעבר", היא מודה. "ברגע שראו את הקושי שיש לי עם הילדה שצורחת ולא רגועה – הם באו לסייע, העובדות הסוציאליות עטפו אותנו בכל דרך אפשרית". בין היתר, העירייה סיפקה טאבלט חדש לבתה הקטנה, לאחר שהקודם התנפץ, מה שהרגיע אותה. גם קופת חולים לאומית נרתמה לסייע והצליחה להשיג למלי פסיכיאטר ונוירולוג.
למרות הכול, מלי שומרת על אופטימיות. "אין לנו זמן משוער לכמה זמן נישאר במלון, אבל זה ייקח עוד הרבה", היא מסכמת.
הנס של משפחת אמינוב
ליאן אמינוב, בת 29, מתגוררת בשכונת נווה ים בראשון לציון יחד עם הוריה, בעלה ישראל (29) וחמשת ילדיהם – בני 8, 7, 4, 3 ו-1.5. "במקור אני מחולון", היא מספרת, "אבל אנחנו גרים כבר שבע שנים בבית פרטי גדול". ליאן נמצאת כרגע בחופשת לידה ועובדת בעסק של אמה, בעוד ישראל הוא עצמאי בתחום ההובלות. חייהם השקטים של משפחת אמינוב, כמו רבים אחרים בישראל, השתנו מקצה לקצה באחד מן הבקרים המוקדמים של סבב הטילים האיראניים האחרון.
"זה היה בשעה 05:00 לפנות בוקר", משחזרת ליאן בקול חנוק. "כולם ישנים, וכל אזעקה לוקחת זמן להעיר את הילדים". הם, שמתגוררים בקומה העליונה, החלו לרדת במהירות למקלט שבמרתף. "התחלנו לרדת, נכנסנו כולנו ולוודא שלא שכחנו אף אחד – כולל ההורים שלי שגרים בקומת המרתף", היא מספרת. אבל בעלה - ישראל, עוד לא הספיק להיכנס.
"התחלתי לצעוק לו: 'ישראל, תיכנס! ישראל, תיכנס!'", היא נזכרת. "פתאום, בום ראשוני, משכתי אותו בחולצה, ובום שני – תוך כדי שהוא נכנס, נטרקה עליו הדלת מההדף. כולנו עפנו על הרצפה – כולל הילדים. נכנסנו להיסטריה, הבנו שמשהו קרה".
ליאן משוכנעת שמדובר בנס של ממש: "מאית שנייה מאוחר יותר – הוא יכול היה למות ולמעשה כולנו, אם הדלת לא הייתה נטרקת". ההדף הורגש היטב אצל כולם: התינוקת נפלה על הרצפה, וליאן עצמה קיבלה מכה חזקה במרפק. "אבל עיקר הפגיעות הן נפשיות – בילדים ובאמא שלי", היא מדגישה את המחיר האמיתי.
לאחר כ-20 דקות פתחו בני המשפחה את דלת המקלט: "ראינו שכל הבית מפורק", מספרת ליאן. הבית בן ארבע קומות, נפגע כולו, מעליית הגג ועד המרתף. "דלתות, חלונות, תריסים, זכוכיות – אין דבר שלא נפגע", היא מתארת בכאב. בנם הגדול נחתך מעשרות רסיסי זכוכיות.
5 צפייה בגלריה
מזירת נפילת הטיל האיראני בראשון לציון 14.6.2025
(צילום: יחידת הרחפנים של החברה לביטחון וסדר ציבורי ראשל"צ)
הכאוס ברחוב היה בלתי נתפס: "אף אחד לא הבין מה קורה – מי חי ומי מת", משחזרת ליאן. בעוד היא ישבה עם התינוק, ישראל בעלה החל להתרוצץ ולדבר עם השכנים. מעבר לצוותי החילוץ, הגיעו במהרה גם עובדים סוציאליים שניסו להבין כיצד לסייע. "שאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו?", היא נזכרת בתחושת חוסר האונים. "בחיים שלי לא ביקשתי עזרה ובטח שלא מהמדינה. פחדתי שישאירו אותי לבד ברחוב עם חמישה ילדים".
לאחר זמן קצר, התקשר אליה נציג מאגף הרווחה בעירייה, שלח לה רשימת ציוד לארוז ונתן לה את מספרו האישי. "ניסיתי לארגן בגדים לימים הקרובים", היא מספרת, "אבל כל הבגדים היו עם זכוכיות אז פחדתי לקחת. מצאתי רק מה שנקי – ארזתי מזוודות וחיכיתי שיצרו איתי קשר".
בתחילה דובר על פינוי לרחובות, אך לבסוף הוצע תל לה אביב. ליאן סירבה, מחשש שגם שם יופגז. בסופו של דבר, הוצע להם לעבור לבת ים. "שאלתי איך אפשר להגיע, כי גם הרכב של בעלי הושמד", היא מספרת. אמרו שינסו למצוא מוניות, ובסוף השכנים נחלצו לעזרה. הם שהו יום אחד בבת ים, אך גם שם החלו מטחי טילים שהביאו למספר רב של נפגעים. לבסוף, ליאן שוכנעה לעבור לתל אביב - למלון ניקס, לשם פונו גם שאר תושבי ראשון לציון.
"מהרגע שקיבלנו חדרים – הייתה לי איזו רגיעה", מספרת ליאן על ההגעה למלון. "עוטפים אותך מכל הכיוונים, נציגים של העירייה, טיפולים נפשיים – כל מה שצריך". היא נזכרת במקרה קטן שריגש אותה במיוחד: "נגמרה לי המטרנה, ואחרי כמה שעות אמרו לי לרדת לקבלה – וקיבלתי שתי מטרנות וטיטולים".
למרות המעטפת החמה במלון, ההשפעות הנפשיות של האירוע קשות: "פתאום אני קולטת שאנחנו כבר שבוע כאן", אומרת ליאן. בעוד בעלה מטפל בכל הקשור לבית, "אני פוחדת שזה ייחרט כטראומה לילדים", היא מודה בחשש.
בטווח הארוך, משפחת אמינוב ממתינה למס רכוש, אך התהליך תקוע בשל העומס הארצי. במקביל, הם מחפשים דירה להשכרה באופן פרטי. "אנחנו תשעה אנשים (עם ההורים שלי), ולא כל אחד רוצה להשכיר 5-6 חדרים – מישהו רצה 40,000 שקל במזומן, מאיפה יש לי כסף כזה?", היא אומרת בתסכול. "אני עדיין לא יודעת מה נעשה. אין הרבה זמן עד אחד בספטמבר, צריך להכניס את הילדים למסגרות ולשגרה".
למרות חוסר הוודאות, ליאן שואבת כוח מהתמיכה מסביב: "לפחות כולם נותנים תחושה של 'את לא באוויר – נמצא פתרון'".
