האזעקות שפילחו את האוויר של שישי בערב בעקבות ירי רקטות במסגרת מבצע "עלות השחר" הכניסו מאות אלפים מתושבי העיר לממ"דים ולמקלטים.
עבור שתי משפחות המבצע הזה הוא לא עוד סבב לחימה מול עזה אלא זיכרון כואב מערב טראגי לפני שנה ושלושה חודשים, שבו נהרגו לאה יום טוב ואילנה כהן כתוצאה מנפילת רקטה ברחוב הזהרון בעיר. השבוע בראיון ל"ידיעות ראשון", שחזרו המשפחות את אותו ערב נורא בחייהן.
רקטה אחת, שתי הרוגות
11.5.21, קצת לפני השעה תשע בלילה החל ירי מאסיבי של טילים לעבר גוש דן והשפלה. כיפת ברזל יירטה את רובם, אך למרבה הכאב אחוזי הפגיעה הגבוהים של הכיפה לא חלו על רקטה אחת קטלנית שנחתה בבית מספר 18 ברחוב זהרון וגרמה למותה המיידי של לאה יום טוב (63), אמא לשני ילדים וסבתא לחמישה. שעתיים לאחר מכן הובהלה לבית החולים שכנתה, אילנה כהן ז"ל בעקבות הידרדרות במצבה ותעוקה בליבה ולקראת השעה שתיים בלילה גם היא נפטרה. כהן (67) השאירה אחריה חמישה ילדים ו־16 נכדים.
"קשה לי לדבר על זה. במשך תקופה ארוכה מנסים לעכל וכשמתחילים לחזור לשגרה, זה עוד פעם קורה", מספרת דקלה ליטבק, תושבת ראשון לציון ובתה של כהן בניסיון לשחזר את הלילה הקשה שבו איבדה את אמה.
"זה הלם שלא מבינים בכלל מאיפה הוא בא. לא האמנתי שזה קורה. היא נכנסה למקלט וכולם היו מוגנים, אני הייתי בבית עם הילדים. אני זוכרת שזה היה מטח ארוך וכשיצאנו מהמקלט ניסיתי להתקשר אל ההורים שלי ואבא שלי ענה וסיפר שנפלה לידם רקטה, אבל הם כולם בסדר. תודה לאל, ידענו שהכל בשליטה ואפשר להמשיך כרגיל, לא ייחסתי לזה חשיבות יתרה לכך שהייתה נפילה לידם. אחרי זמן קצר הדלקתי טלוויזיה וראיתי את הנפילה בשכונה ופתאום עברו לכתב השטח שהיה בראיון עם אמא שלי. ראיינו אותה על נפילת הרקטה ליד הבית שלה והיא דיברה שם בביטחון ולא היה נראה שמשהו אינו כשורה.
"התקשרתי אליה מיד לאחר מכן ואמרתי לה שכדאי להם להיכנס שוב לממ"ד כי יש אפשרות שיירו שוב והיא ענתה שהכל יהיה בסדר ושאין צורך לדאוג. אחר כך דיברתי עם אחיות שלי לגבי מה שצריך לעשות בהמשך כי הבית שלהן נפגע והן לא יוכלו להישאר לישון שם. בלילה לא הצלחתי להירדם, הייתי בקשר עם אחותי שסיפרה לי שפינו את אמא שלי לבית החולים כנראה בגלל התקף חרדה. זה הוסיף לדאגה כי אבא שלי היה בבית והוא גם חולה לב ונשאר לבדו כדי לשמור כי הבית היה פרוץ מפגיעת הרקטה.
"בשעה אחת ורבע בלילה אחותי דיווחה לי שהכניסו את אמא לטיפול נמרץ. מיהרתי לבית חולים אסף הרופא ועדיין לא עבר לי שום תרחיש בעייתי בראש, הרי עד לא מזמן דיברנו והכל היה בסדר. באחת וחצי בלילה הגעתי לבית החולים ושם כבר היו בני משפחה נוספים, סיפרו לנו שלאורך הערב היא הרגישה לא טוב והיו לה כאבים בחזה. הרגשתי כמו בסרט, אנחנו דואגים לאמא שלי ובמקביל נכנסים לממ"ד בגלל האזעקות ולהתמודד עם כל מה שקורה מסביבנו. שעה לאחר מכן יצא הרופא ונעמד מולנו ובמשך זמן רב ניסה להסביר לנו מה קרה ורק בסוף הוא אמר לנו שהיא נפטרה".
"הכל חוזר שוב"
"בדיעבד התברר שמהבהלה מהפיצוץ נגרם לה קרע בלב ודם נכנס לבית החזה ובמשך שעתיים היא הצליחה לעמוד ולא הרגישה את זה, אבל ככל שעבר הזמן זה השפיע", היא מספרת בקול חנוק.
"פתאום חוטפים בום כזה שלא מוכנים אליו בשום צורה, לא הספקתי אפילו לומר לה שאני אוהבת אותה או לחבק אותה, זה פשוט געגוע עצום שלא תופס אותך מוכן, כאילו משהו בנשמה שלי חסר עכשיו. אמא שלי היה אדם כל כך טוב. תמיד עם חיוך על הפנים. אם תשאלו חברים ומשפחה הם יספרו איך היא מארחת תמיד במאור פנים. תמיד קיבלה את כולם באהבה וחיבוק. היא הייתה כל כך טובה ונדיבה".
איך המבצע שמתרחש בעזה שנה ושלושה חודשים לאחר מכן משפיע עלייך?
"ביום שישי הייתי שבר כלי. ברגע שהבנתי שיכולים להיות כאן אזעקה וטילים זה גמר אותי. התחלתי לרעוד וזה מיד החזיר אותי אחורה. גם הילדים מתחילים לשאול שאלות והם יודעים כבר לקשר את המוות של סבתא שלהם לטילים. זה פוסט טראומה. גם אחיות שלי והילדים שלהן בכו, מרגישים את זה היטב בגוף. איו שליטה על הגוף ואין תחושה של מוגנות. זה מערער אצלך משהו אחרי שאיבדת דבר כל כך יקר. אמרתי לעצמי שעברו שנה ושלושה חודשים, אבל הנה הכל חוזר שוב. אותו לילה קשה חזר אליי בבום אחד".
"הכל היה תוהו ובוהו"
גם עו"ד משה יום טוב, בנה של לאה יום טוב ז"ל, גם הוא תושב העיר, הסתובב בחוסר שקט ביום שישי האחרון מרגע היוודע תחילת המבצע. "זה מעלה זכרונות וגם חושף פחד אמיתי", הוא אומר.
"אמא שלי הייתה הרבה שנים אישה קרייריסטית, מנהלת משאבי אנוש, וניהלה מאות עובדים. לפני כמה שנים כשאבא שלי נפטר היא החליטה לעצור הכל ולהתחיל פשוט לחקור את עצמה ואת העולם. לקחה קורסים, טיילה, למדה. הסתכלנו על זה בתחילה די מוזר, אבל זה היה המסע שלה. בשנים האחרונות היא הייתה סביב עולם הרוח, למדה בריאות טבעית וקבלה, פאנג שווי ורייקי ולמדה עוד ועוד. אנשים התייעצו איתה המון. היא גם הייתה סבתא מדהימה לחמישה נכדים, אשת סוד שהם היו מחוברים אליה מאוד.
את הלילה הקשה ההוא זוכר משה היטב. "יום שלישי, תשע בערב, אני נמצא בבית של אשתי לשעבר יחד עם הילדים בממ"ד והיינו אפילו בסוג של אדישות. פתאום הבת הקטנה שלי אומרת שצריך להתקשר לסבתא ולבדוק מה איתה. אמא שלי החזירה אותה בדיוק שעה לפני כן הביתה. התקשרנו אליה והיא לא ענתה, התקשרנו שוב ושוב והיא לא הייתה זמינה.
"עליתי על האופנוע וככל שהתקרבתי לרחוב ראיתי מרחוק את כל כוחות הביטחון. המון סירנות וצבעים. התקרבתי לבית ואני מבין שהטיל נפל שם. קודם כל הייתי בהלם, מנסה לרוץ פנימה כדי להבין מה קורה איתה וחלק מכוחות הביטחון עצרו אותי וביקשו ממני לחכות בצד. הכל היה תוהו ובוהו, המון אנשים ורעש חזק. ככל שעבר הזמן וראיתי שמתעכבים דווקא בבית של אמא שלי, התחיל להיכנס החשש שהנורא מכל קרה אבל אני לא מוכן להאמין בזה. נשארתי שם והתקשרתי לאחי ואמרתי לו שיגיע לבית של אמא. עד שהוא הגיע שמעתי מאחד השכנים שאמא שלי מתה. נכנסתי להלם.
"באותו הרגע לא ממש עיכלתי ונכנסתי למצב של פעולה. למי להודיע? מה לעשות עכשיו? הייתי על אוטומט. בלילה הלכתי לישון כואב ובוכה, עוד לא סיפרתי אפילו לילדים שלי שהיו מאוד מחוברים אליה. למחרת התחלנו לתפעל את הסידורים לקראת הלוויה ואז עשיתי חיבורים של השבועיים האחרונים שקדמו למוות של אמא שלי. למשל בשבת שלפני המוות שלה, גם אני וגם אחי היינו אצלה בנפרד ולכל אחד מאיתנו היא אמרה שממש טוב לה, שהיא מרגישה שהיא מגשימה את הייעוד שלה. שבת לפני כן היא עשתה משהו שלא עשתה המון שנים - שבת אצל אמא שלה בבני ברק שהייתה דתייה. פתאום נקודות שלמות התחברו ופירשנו את זה שהיא הגשימה את עצמה פה והמסע שלה הסתיים והוא ממשיך במקום אחר.
"מבחינתנו זה לא חמאס ולא טיל אלה חלק מהמסע שלה וזה נתן לנו המון נחמה. אנחנו מתגעגעים וכאובים, קשה לי לומר שאמא שלי עזבה, אמנם היא לא פה ברמה הפיזית, אבל היא כל הזמן נוכחת. אנחנו מדברים עליה המון וצוחקים על דברים שקשורים אליה".
איך עברו עליך ימי הלחימה האחרונים של מבצע עלות השחר?
"זה מעלה זכרונות וגם חושף פחד שהופך להיות מוחשי. אנחנו יודעים מה עלול לקרות מפגיעה של טיל. כל מה שקרה אז עובר בך פתאום. הילדה הקטנה שלי פחדה שיפול טיל ואני או אמא שלה נמות. אמרתי לה שיש דברים שלא תלויים בנו ואנחנו צריכים לשמור על ההנחיות ועל המשפחה ועל עצמנו ואנחנו עושים מה שכן ביכולתנו ואפשר".
קראו גם:
ממשיכים את דרכה
יום טוב מספר כי היה לאמו עוד פן באישיותה של נתינה והתנדבות. "היא התנדבה בבתי ספר בעיר במסגרת תוכנית גישור והיא גם אימצה אישה מבוגרת שאותה היא הייתה מבקרת ודואגת לה אחת לכמה זמן. אחרי שהיא נפטרה שמענו עליה המון סיפורים מאנשים שהיא עזרה להם ובכלל לא היינו מודעים לכך, הכל היה בסתר ובאהבה. יש לנו לוח חלומות בבית וכל אחד היה כותב מדי שנה מה הוא היה רוצה שיתגשם ובפעם האחרונה אמא כתבה שהיא רוצה להיות 'צינור לשפע ואהבה'. לנו כמשפחה היה חשוב להמשיך את המורשת שלה דרך תרומה לקהילה ובשנה האחרונה גייסנו ותרמנו מנות מזון ל־150 משפחות נזקקות ובחגים הקרובים אנחנו רוצים לדאוג למנות עבור אלף משפחות בראשון לציון. זאת דרכנו להנציח את אמא".
