אומרים לא לחרמות ואלימות ברשת: ביום ראשון השבוע יצאו מאות הורים ותלמידים לצעדה שהתחילה בבניין העירייה והמשיכה לכיוון המדרחוב ברוטשילד, במטרה להעלות את המודעות לנזקי החרמות והאלימות ברשתות החברתיות. צעדה זו, שנקבעה מראש, התרחשה יממה לאחר חשיפת מקרה אלימות קבוצתית, ב"מיינט ראשון", כנגד עמית, תלמיד כיתה ח' בחטיבת ביניים בעיר (ראו כתבה נפרדת) שספג במשך תקופה גידופים ומכות מחבריו לספסל הלימודים. בעקבות המקרה, הגיעו בשבת שעברה לביתו הורים ותלמידים במטרה לחזק אותו.
לצד כל הצעדות והמחאות, יש מי שבשקט־בשקט בונה מסגרות מותאמות לנערים שסובלים מחרמות וקשיים, שלא תמיד עולים לכותרות, כפי שעושה ליעד משען, תושב העיר שמוכיח איך בעזרת כדורסל אפשר לחלץ נערים מתהומות רגשיות
קראו גם:
"זה מאוד באופנה עכשיו לדבר על נושא החרמות וכמה חשוב לעלות את המודעות, אבל זה אמור להתחיל דווקא אצל המבוגרים במסגרות החינוכיות", אומר משען, "הם פשוט צריכים לנסות לראות את הילדים ולחפש את אלו שמתקשים. לפעמים חיוך והקשבה יכולים לפתור הכל", הוא אומר.
לפקוח עיניים
משען (24), שחקן אליצור נווה דוד־רמלה, סטודנט לפסיכולוגיה במכללת אחווה, נולד וגדל בראשון לציון, שם הוא מתגורר עד היום. את מהלך חייו הוא עשה סביב הכדור הכתום. "גדלתי בכל מסגרות הכדורסל של ראשון לציון. שיחקתי במחלקת הילדים ולאחר מכן גם בנוער ובקבוצת הבוגרים של מכבי ראשון לציון. כיום אני משחק בליגה הארצית ובמקביל מטפח קריירת אימון.
"קיבלתי מהכדורסל המון ערכים של עבודה קשה, התמודדות עם כישלונות, התמדה ועוד. מאחר ואני גם עוסק בשנים האחרונות בחינוך רציתי לשלב בין העולמות ולהגיע דווקא לילדים שלא זכו לקבל את הערכים האלה, בין אם בגלל קשיים כלכליים ובין אם מטעמים חברתיים".
לפני כחודשים החל משען לגבש קבוצה של כעשרה ילדים מראשון לציון. "אנחנו נפגשים בכל שבת לאימון, בכל פעם במגרש אחר במרכז העיר. המסגרת היא לא מקצועית ומי שרוצה להיות שחקן מקצועי, יש מסגרות אחרות עבורו".
איך אתה מגדיר את המסגרת?
"אנחנו שמים דגש על העניין החברתי והחינוכי. גיליתי שהילדים האלה בעיקר צריכים שיראו אותם. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל מה שהם צריכים זה למעשה עוד חיוך, והם נסחפים עם זה. מאוד באופנה עכשיו לדבר על נושא החרמות וזה עלה למודעות אבל בסופו של דבר הכל יכול להיות קל יותר אם המבוגרים במסגרות החינוכיות היו פוקחים עיניים ומבינים ללבם של הילדים", הוא אומר ונזכר במקרה שגרם לו להבין שהוא עושה משהו נכון. "יום אחד ניגש אליי ילד ואמר לי שכל דבר שהוא נוגע בו נהרס. הרגשתי כאב בבטן. שנייה לאחר מכן הבנתי שזאת ההזדמנות שלי לעזור ולהציל אותו. הסברתי לו שהמעשים שלנו מושפעים מדברים שאנחנו אומרים. הראיתי לו שהוא יכול להצליח לקלוע, ומאז בכל אימון הוא הלך והתעצם, עד שבאימון האחרון הוא לקח ילד אחר תחת חסותו וממש חנך אותו כדי לסייע מהניסיון שלו. ילד שאהב לשחק עם עצמו, לבד, בצד, עכשיו הוא כבר רוצה לעבוד עם אחרים, נותן אמון באנשים נוספים וזה היה תהליך שבסך הכל דרש ממני לראות אותו, לדבר איתו, להקשיב".
מסע מטלטל
"סיפורי החרם בראשון לציון הצליחו לטלטל אותי", אומרת אפרת, אמא לילד בן 13, שנמצא במסגרת הכדורסל של ליעד, "אני ממש מרגישה שכל מה שקרה לנו בחיים האישיים חוזר אליי, אני חווה שוב את מה שעברנו ושוב פעם עושים לי עוול וגם לבן שלי בכך שהמערכת אטומה. עצוב לראות כמה שום דבר לא משתנה, גם בבתי הספר וגם מול העירייה. אנחנו חושבים שמעלים את זה למודעות כל הזמן אבל בפועל נחשפים עוד ועוד סיפורים, כאילו הכל תקוע".
לפני כשנתיים, כשהיה תלמיד בכיתה ה', חוות בנה של אפרת חרם כיתתי. "הוא התלונן שבמשך חצי שנה משהו לא טוב קורה ושמחרימים אותו. הוא היה ילד של ציונים גבוהים, שהכל היה מעולה אצלו, ופתאום חלה הידרדרות. ראינו את זה בנשירה של חברים. בהתחלה היו מגיעים אליו ילדים והייתי מקבלת שיחות מאמהות שביקשו שהוא ייפגש עם הבנים שלהן, ופתאום זה לא קרה. זה הדליק אצלי נורה אדומה. הבן שלי לא היה מהילדים שישבו בפינה ושמרו בבטן, ולמרות הדחייה שחווה הוא המשיך לנסות למצוא את המקום שלו, אבל קיבל כל הזמן כתף קרה".
אפרת פנתה למערכת הבית ספרית, והתריעה על החרם. "לי נאמר שהדברים נבדקו ושאין כלום. יום אחד היה אירוע שבו חבורת ילדים פיתו אותו להגיע לגן משחקים ואמרו לו שכולם קבעו להיפגש שם. וכשהוא הגיע הם התחילו לצעוק ולרדוף אחריו, באופן מאיים. עשרות ילדים עמדו שם ואיימו להרביץ לו, והוא זעק שלא יפגעו בו. הוא נכנס לבית אקראי, הסתתר בחדר מדרגות, ומשם הוא צלצל אליי וסיפר שניסו לפגוע בו".
מה עושים אחרי מקרה כזה?
"הרגשנו זעזוע עצום. פנינו שוב לצוות בית הספר, ונאמר לנו שידברו עם הילדים, אבל חודש וחצי לאחר מכן הבן שלי חווה אירוע אלים נוסף ולא רצה לחזור יותר לבית הספר. בנוסף הוא גם הפסיק לישון בלילות, חווה התקפי חרדה ואיבד אמון באנשים".
בשלב הזה החליטה אפרת להעביר את בנה לבית ספר אחר. "הוא עדיין מתקשה ונמצא בטיפול פסיכולוגי", היא מספרת בכאב, "אבל בתוך כל זה יש גם קרן אור והיא מסגרת הכדורסל שהוא נמצא בה. יש משהו שעוזר לו לדעת שהוא חלק מקבוצה שבה הילדים חוו את מה שהוא עבר. הרי לא היה שום סיכוי שהוא היה הולך למסגרת כדורסל אחרת, כי הוא היה חושש שישפטו אותו. אבל אצל ליעד הוא מרגיש שהוא לא לבד. למעשה, זוהי המסגרת היחידה שהוא רוצה להגיע אליה, שהוא מקבל בה תחושה בטוחה של בית".
את רואה אצלו שינוי?
"כן, מאז הוא נפתח ומשתף יותר במה שקורה, ואפילו הרגיש מספיק בטוח כדי לקחת תחת חסותו ילד אחר ולעזור לו".
חוויה מתקנת
אמא נוספת שבנה משחק במסגרת הכדורסל של ליעד, וחווה מקרה דומה, היא רותי. "הוא תלמיד כיתה ד', ויש לו קשיים חברתיים שלא תמיד קלים להכלה בקרב ילדים אחרים", היא מספרת, "העובדה הזאת הביאה לכך שילדים לא רצו לשתף אותו במשחקים שלהם, והוא היה יושב לבד בהפסקות. גם היו שולחים לו הודעות וואטסאפ עם צעקות וקללות שלי, בתור אמא, לא היה קל לראות. כשזה קרה הבנתי שאני חייבת לייצר לו מסגרות אחרות ואלטרנטיבות חברתיות. ומצאתי אותן אצל ליעד, במסגרת הכדורסל".
איך זה בא לידי ביטוי?
"היחס של ליעד הוא אישי ועוטף. אם הילד מוצא את עצמו מחוץ למסגרת או מתקשה, הוא מיד אוסף אותו בחזרה. גם מקבלים שם כלים להתמודדות, כך שאם למשל ילד אחר פגע בו במסגרת משחק, אז ליעד מיד מסביר שזה חלק מתהליך ולא כל פגיעה נועדה כדי להכאיב. הבן שלי מחכה מדי שבוע למפגש הזה, ואני רואה איך הוא מעצים אותו. אני גם רואה את הבן שלי מחייך וזה שווה הכל".
ליעד: "יש פה בעיה מערכתית־חברתית. אם כל אחד מאיתנו יראה את האדם השקוף, נהפוך לחברה טובה יותר. הכל מתחיל מאיתנו וממה שאנחנו משדרים לילדים שלנו".
כל העדכונים - חדשות ראשון לציון
