שלומי פורקוש, אח בהכשרתו ומנהל הסיעוד של הכללית באזור ראשון, נס ציונה ורחובות, גויס למילואים כבר ביום הראשון למלחמה. לצידו באותה אוגדה לחמו שני בני דודיו הקרובים. עם החזרה לשיגרה הוא מספר על השירות המשותף, על השליחות כקצין ומפקד ובעיקר על התחושה להחליף סוף סוף את מדי המילואימניק במדים לבנים של אח בקהילה.
פורקוש (סא"ל במיל'), נשוי ואב לארבעה אחראי בזמנים של שיגרה על כ-160 אחיות ב-55 מרפאות ברחבי המחוז. עבודה שכוללת ניהול של צוותי הסיעוד. "ב-7 לאוקטובר ממש כמו כל עם ישראל קמנו לקולן הצורם של האזעקות ורצנו לממ"ד", הוא נזכר, "בין אזעקה לאזעקה כבר הכנתי את הקיטבג הצבאי עד שהגיעה ההודעה בוואטסאפ של האוגדה - תגיע! נפרדתי מהמשפחה והלכתי אל הלא נודע, פשוטו כמשמעו".
שלומי משרת בתפקיד קצין הרפואה של האוגדה וזמן קצר לאחר גיוסו כבר החל לטפל בחיילים שנפגעו בשדה הקרב ולהעניק להם טיפול בשטח. "למרות שאני כבר למוד מלחמות המראות בהם נתקלנו היו ממש לא פשוטים. אתה כל הזמן מנסה להציל חיים וחושב מה יכולת לעשות אחרת. רק מי שבאמת היה שם יכול להבין את הכאב, התסכול ותחושת האובדן".
בתוך כל הכאוס אחת מנקודות האור שלו היו שני בני דודיו ששירתו איתו יחד באותה אוגדה. אחד מהם הוא יוסי לקס, קצין השלישות של האוגדה, שאמר: "היכולת לשרת יחד, מאפשרת לנו לחלוק חוויות, להתמודד יחד עם אתגרים ולתמוך אחד בשני בצורה שרק קרובי משפחה יכולים. גם היכולת שלנו לצחוק יחד, אפילו בנסיבות הקשות ביותר, היא אחת הדרכים שבהן אנו מצליחים לשמור על אופטימיות וחוסן רגשי".
"אני נזכר שבאחת הפעמים ההורים של יוסי הביאו לנו חמין של בית אחרי שבועות רבים שאכלנו רק אוכל צבאי זה היה תענוג של ממש", נזכר פורקוש בחיוך. "זה הציף אותי ברגשות והזכיר לי בשביל מי ולמה אנחנו נלחמים. אמרתי להורים שלי שאם חס וחלילה הם מקבלים את הדפיקה בדלת שיוודאו במי מדובר - בי או בשלומי בן דודי כי השם שלנו זהה".
קראו גם:
ובינתיים בעורף, אור, אשתו של שלומי, התמודדה לבדה עם 4 ילדים קטנים. "היא ניהלה את הבית בצורה מדהימה, נתנה לילדים תחושת ביטחון שאבא בסדר ושהוא שומר על כולם. הרבה קרדיט על זה שיכולתי להתמקד בלחימה מגיע לה".
חוזר לשיגרה
"החזרה לשיגרה לא היתה קלה עבור אף אחד מאיתנו", הוא משתף. "בימים הראשונים בכלל לא הבנתי מה קורה איתי. הייתי בגופי בבית וברוחי עוד בשדה הקרב. הרגשתי שאני ממש לא סבלני. התרגלתי לדבר בקצרה, לזרוק פקודות של חיים ומוות ולקבל מענה מיידי. בבית הייתי ממש צריך לעבוד על עצמי מול אשתי והילדים ולהבין שאני כבר לא בצבא".
ובעבודה?
"הצוותים ממש התרגשו כשחזרתי והחום והאהבה שקיבלתי מהם היו יוצאי דופן. העובדה שאני יכול לקום בבוקר ולהרגיש שאני עושה משהו משמעותי למען האחר מזכירה לי כל פעם מחדש למה בחרתי במקצוע הסיעוד. מקצוע שבלי ספק נותן לי טעם לחיים".