לפחות אבא לא צריך לראות איך הורסים את מפעל חייו"
רויטל נגה. הבעלים 4X4
"אבא שלי קיבל את העסק בשנות ה־60 מכיוון שאנחנו משפחה שכולה. אני והאחים שלי גדלנו כאן. בכל חופש גדול אבא היה מביא אותי, עוד בימים שהעסק היה קיוסק, והייתי עוזרת לו.
עם השנים העסק גדל, אנשים טוענים שהשתלטנו, אבל הכל היה באישור ותיאום עם הרשויות ותמיד נשאר שטח בחוף למי שרצה לשבת. אני חיה בחוף הזה ואני יודעת את האמת. גדלנו כי היה צורך, אנשים רצו כיסאות, רצו ניקיון, רצו שירות ונוחות. היום אנשים מגיעים לחוף בבוקר ורוצים להתפנק עם ארוחת בוקר טובה, הם באים בערב ורוצים בקבוק בירה ואוכל טוב. אנשים חגגו כאן בריתות, ימי הולדת ולהבדיל באו לכאן גם אחרי אזכרות, לשבת מול הים ולהעלות זיכרונות. המקום הזה הפך לבית של כולם, של הלקוחות ושל העובדים.
"תמיד הקפדנו על מחירים הוגנים, בדיוק כמו בכל העסקים בעיר, זאת למרות שאנחנו מתפרנסים רק בעונה ובחורף למעשה משלמים משכורות ממה שהרווחנו בקיץ. יש לנו מלא בלאי של ציוד בגלל האקלים קרוב לים, אבל זה חלק מהחוויה של המקום.
"אני מתקשה לחשוב על העתיד שלי, אך את עתיד החוף אני כבר יכולה לחזות. רוצים להביא לכאן פוד־טראקס, להחזיר אותנו 30 שנה אחורה. הם חושבים שזה תחליף הולם? איך זה עוזר למי שרוצה לשבת על החוף? איך זה עוזר לנכה בכיסא גלגלים שצריך מקום נגיש ונוח להרגיש כמו כולם בקו ראשון לים? הם חושבים שמפלצות בדמות מרכזי מסחר יכולות להחליף את מה שיש כאן, אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר.
"אנשים באו בשבוע האחרון להיפרד ממש כמו באבל. אבי כבר נפטר, לפחות הוא לא צריך לראות איך הורסים את מפעל חייו. אני לא מסוגלת לראות איך הורסים את המקום הזה, איך הורסים את הבית שלי ושל כל כך הרבה אנשים שמרגישים שזה הסוף של החוף שלנו כפי שהכרנו אותו".
מדינה שלא שווה לשפוך דם עבורה"
אבי מנחם. הבעלים של החוף השקט
"שואלים אותי איך אני מרגיש? במשפט אחד: הכניסו לי סכין ללב ולא מפסיקים לסובב אותה. אפילו לעזוב בכבוד לא נתנו לי. אחי נפל במלחמת יום הכיפורים ובשנת 1975 כששאלו את אבי כאב שכול מה הוא צריך כדי לסייע לו בהליך השיקום הוא אמר שהוא רוצה משהו להתרכז בו, להשקיע בו הכל. הוא ויתר על כספים וקצבאות, רק רצה משהו משלו וקיבל את העסק הזה. זה עזר לו גם בפרנסת המשפחה וגם להסיח את הדעת.
"ביליתי כאן כל חיי, כנער עזרתי לאבא ובהמשך הפכתי לבעל העסק, אני כבר 35 שנה מנהל אותו ואין לי מושג מה יקרה מחר. התושבים יבואו ויראו חול ושום דבר, הכל יהיה שומם. אין לאף אחד מושג מה יהיה בעתיד, העיקר מפנים אותנו. הרי בכל הדיונים לא ידעו לתת תאריך לביצוע תוכנית חדשה בחוף, אז מה הטעם להרוס לנו הכל אם אין בכלל אופק למשהו אחר?
"אני סיימתי, מבחינתי אני הולך מכאן ולא חוזר. בגיל 55 אני צריך לחפש את עצמי מחדש. כל חיי אני איש עסקים וזה מה שאמשיך להיות, אבל זה בטח לא יהיה בישראל. מה יש לי כאן? זו מדינה שלא שווה לשפוך דם עבורה. אני אדם פשוט, לא חיפשתי מלחמות ומאבקים. בימים האחרונים פינינו הכל, עבדנו קשה וכל היום הגיעו לקוחות להיפרד. הם מחבקים ואומרים מילים חמות ואנחנו חייבים לדעת להתמודד גם עם זה. זה לא קל, אחרי שבנינו אנחנו לומדים איך לפרק ולהמשיך הלאה בחיינו. הלב שלי נקרע, אני נפרד מחברים שגדלתי איתם ומרגיש שבור".
אמשיך לקום בכל בוקר ולבוא לים"
ישראל טביב. הבעלים של בריזה
"אני בן 83 ולמרות החששות לא האמנתי שהיום הזה יגיע. אני נכה צה"ל, נפצעתי בפעילות כאשר המצנח שלי לא נפתח. במסגרת השיקום שלי בשנת 1963 קיבלתי את העסק ממשרד הביטחון והעירייה, אז זה מקובל, שנתנו עסק כדי שלמי שמתקשה תהיה דרך לפרנס את משפחתו וכך אכן קרה. גם שיקמתי את עצמי וגם הצלחתי לפרנס את משפחתי בכבוד. בנותיי גדלו כאן, לימים הן החלו לנהל את העסק והנכדים באו לעזור, כל המשפחה חיה על המקום הזה.
"כשפתחתי כאן עסק לא היה חשמל וגם לא היו מים זורמים. הייתי נוסע על האופנוע למפעל הקרח בראשון לציון, מביא בלוקים לארטיקים ולשתייה ובסוף היום מחלק סחורה בחינם, כי מה תעשה עם ארטיק שנמס? אלו היו ימים אחרים, בכלל לא היו אוטובוסים לים, אלא משאיות שהיו מסתובבות בכל העיר ומביאות מתרחצים לחוף. היום יש בחוף בקושי כמה עשרות או מאות מבלים. אז היו אלפים, כל ראשון לציון היו כאן וכולם הכירו את כולם, לא היה אחד שהיה עובר ולא ידעת מי הוא, כמו משפחה אחת גדולה. זה היה מדהים כי תמיד היה שמח פה. אלו זיכרונות יפים ולכן גם בשבוע הבא, כשכבר לא יישאר כאן כלום אני אמשיך לקום בבכל בוקר ואבוא לחוף הים, אני לא רואה שום אפשרות אחרת".
השקעתי סכום של שלוש דירות"
רונן ביטון. הבעלים של מאווי (החוף הדרומי)
"אני חי בחוף הזה מגיל 10, אבא שלי היה הבעלים של 4X4, התחלתי באיסוף בקבוקים וסידור כיסאות והמשכתי לגלידות ולבר. ב־2006 הקמתי את העסק. אני וכל המשפחה שלי יחד עם העירייה הפרחנו כאן את השממה. ב־1994 קראו לכל העסקים לשיחה, אמרו שישקיעו בטיילת ובנו בחוף וסוכם שזה יהיה בשיתוף פעולה. בגלל זה השקעתי כאן 150 אלף דולר, בסכומים של אז זה היה שווה שלוש דירות ברמת אליהו, אבל עשינו את זה כי האמנו במקום וקיבלנו חוזה ל־25 שנה.
"עד הדקה האחרונה הייתי בטוח שימצאו פתרון. מציירים אותנו כעבריינים אבל לאנשים אין מושג מה האמת. אין כאן שמשייה אחת בלי אישור, גם המחסנים שלנו מאושרים, כל צורך שצץ נעשה על פי חוק, כל מה שבנינו היה בהיתר. תמיד שילמנו ארנונה, דמי שימוש על סך 125 אלף שקלים לעונה ומיסים, מעולם לא נשארנו חייבים שקל, מבחינתנו עשינו הכל כמו שצריך. רק בדיעבד גילינו ששום דבר לא התנהל מול המינהל ואנחנו המומים שבסוף זה התגלגל אלינו, הרי אתה כאזרח לא אמור להיכנס למאבק בין העירייה למינהל, אתה לא חושב שזה יגיע אליך.
קראו גם:
"אני בן 52 ואין לי מושג מה אני עושה מחר. אני לא ישן בלילות, כל הזמן חושב מחשבות ומבולבל. אנחנו משפחה שלמה שברגע אחד עברה ממאה לאפס. לא קיבלנו שקל פיצוי, למרות ששילמנו סכום עצום שאם היינו משקיעים אותו בנכס הוא היה משביח את עצמו ולא נעלם ביום אחד. גם פיצוי בדמות שותפות בעסקים החדשים שיקימו לא חשבו לתת לנו, כאילו אנחנו כלום ושום דבר. כמו שאני כואב על עצמי ועל העובדים שלי אני כואב גם על הציבור. אין אף עסק שנגיש לחוף כמונו. מגיעים אלינו מבתי אבות ברמת השרון כי הם יודעים שרק כאן הם ימצאו מסעדה נגישה בקו ראשון לים. זו אבידה גדולה".
