את הרגע שבו החליטו להיאחז בחיים ולא לשקוע אל מצולות של אבל וכאב זוכרים ישראל ואיטה גנץ היטב. "זה היה בחדר הגופות של בית החולים", מספר ישראל. "סמוך לגופה של בתנו ציפי ז"ל. סיימנו להיפרד ממנה, נשקתי לה ופניתי לדלת הכניסה. לפני היציאה איטה ואני נעמדו אחד מול השנייה ובלי לדבר או לתאם הסכמנו מיד שנינו שברגע שנקום מהשבעה אנחנו עוברים לנווה צוף כדי להפוך להורים בגלגול שני, ולגדל את שלושת הנכדים שלנו שנותרו ללא אמא ועם אבא במצב קשה בבית החולים. ההחלטה הקשה הזאת, בדיעבד, במקום הקשה שבו היינו, הייתה זו שנתנה לנו את הכוח להמשיך לחיות".
במרפסת מעץ שבביתם במושב צפריה הסמוך לראשון לציון, יושבים בני הזוג גנץ, מנסים להרוויח עוד קצת שמש קיצית לפני בואו של הסתיו. על רקע ציוץ הציפורים מצד אחד ורעש המראות המטוסים מצד שני, מספר ישראל שהרמפה שמובילה למרפסת נבנתה עבור ציפי ז"ל.
"היא קיבלה אישור לעשות פוסט דוקטורט יחד עם התואר השני והיא ידעה שעבור זה היא הולכת להקדיש שנה שלמה, לכן היא ביקשה שנעזור לה כמה שאפשר. הבטחנו לה שזה מה שנעשה, ואחד הדברים הראשונים שאמרנו שנעשה היה לבנות רמפה כדי לעזור לה עם העגלה של התינוקת שנולדה. רתמתי את הבן שלי, ותוך כמה ימים בנינו את הרמפה מעץ והכל כמעט היה מוכן. רצינו שזה יהיה לה לעזר כדי לעלות את עגלת תינוק ובסופו של דבר הרמפה משמשת את איתי, הנכד שלי, כשהוא מגיע אלינו עם כיסא הגלגלים שלו".
החיים התהפכו
כשישראל ואיטה מדברים על איתי העיניים שלהם נוצצות. הנכד שמציין עוד מעט 15 שנים היה ועודנו פרויקט אישי אותו הם לקחו מהרגע שקמו מהשבעה וניערו מעליהם את רסיסי הכאב שנגרם להם מהתאונה המצערת שהתרחשה בצומת גבעת זאב בחודש האחרון של שנת 2019.
ערב שהחל מתוך רצון לחגוג את יום הולדתו ה־12 של איתי עם הוריו אפרים וציפי רימל ואחותו התינוקת בת שלושת השבועות. "זה היה במוצאי שבת, איטה ואני עמדנו לפני חופשה בהודו שהייתה אמורה להיות עבורנו גן עדן עלי אדמות. חבר שלי מתגורר שם והיינו אמורים להתארח אצלו לאירוע משפחתי וזו הייתה צריכה להיות חופשה מיוחדת מאוד," מספר ישראל. "ארזנו את המזוודות אבל משהו לא איפשר לנו לסיים את האריזה, מעין חוסר חשק וכוח שכזה, והחלטנו שנסיים את כל מה שצריך למחרת.
"בסביבות השעה 12 וחצי בלילה הלכנו לישון אבל כעבור שעה וחצי התעוררנו למראה הבן שלי ובעלה של בתי מולנו, הם אמרו לנו 'קומו, ציפי צריכה אתכם בבית חולים שערי צדק', ולא הוסיפו יותר מזה. הם גם לא ידעו בוודאות מה קרה, אבל משום ששניהם מתנדבים במד"א הם הצליחו לקבל מושג דרך הודעות של חברים שלהם לתפקיד," ממשיך ישראל.
"הדרך לבית החולים הייתה שקטה מאוד. היא נמשכה נצח שבו כולנו שתקנו והבנו שהמצב לא הולך למקום טוב. הגענו לבית החולים ונכנסנו לחדר המיון, ושם במשך שעה וחצי העבירו אותנו מחדר לחדר ואני רק חיכיתי שמישהו כבר יגיד לי מה קרה, אבל לאף אחד שם לא היה אומץ לספר לנו על גודל האסון. כל כמה זמן מישהו בא, העביר אותנו לחדר אחר, הגיש לנו כוס מים ממכונה אחרת וביקש מאיתנו לחכות. בשלב הזה אנחנו כבר יודעים שהייתה תאונה אבל לא יודעים שום פרט מעבר לכך. אחרי זמן ארוך של המתנה לא יכולתי יותר, יצאתי למסדרון ודפקתי על דלפק בחוזקה וביקשתי לדעת מה קרה. רק אז הגיעה אחות בכירה מטיפול נמרץ והיא סיפרה לנו שהבת שלי ציפי נהרגה. מיד שאלתי מי עוד איננו, כי בראש שלי הם משפחה של שבע נפשות אז מה קרה לשאר? אז היא ענתה שגם הנכדה שלי, נועם רחל בת השלושה שבועות, נהרגה ומביאים אותה מבית החולים הדסה הר הצופים. היא גם סיפרה שאב המשפחה אפרים נמצא בחדר ליד ומכינים אותו לניתוח ושגם איתי נלקח לניתוח דחוף ומצבו קריטי. באותם רגעים לא נתנו לו סיכוי לחיות", מספר ישראל בעיניים לחות.
"נשאלנו אם אנחנו רוצים לראות את ציפי ולהיפרד ממנה. רצינו אבל קודם ביררנו שהפנים נשארו שלמות. כשהבנו שכן, נכנסנו לחדר, הפנים היפות שלה עדיין היו ורודות ומלאות חיות, בתוך שק ששמר על חום גופה כדי שאפשר יהיה לקחת את איבריה להשתלה. נתתי לה נשיקה ואמרתי 'עמדי לגורלך לקץ הימין' והלכתי לדלת היציאה. איטה הייתה אחריי, נעמדה מולי ואז היא אמרה לי את מה שאני רציתי לומר לה באותו הרגע: 'מקבלים החלטה לעבור להתגורר בנווה צוף כדי לטפל בשלושת הילדים שנותרו בבית'. ידענו שמיד אחרי השבעה אלו יהיו החיים החדשים שלנו".
איטה: "ידענו שהמשפחה של אפרים תצטרך להיות איתו בבית החולים ולהתעסק בטיפול בו וזה היה ברור לנו שאנחנו הופכים מסבא וסבתא להורים בגלגול שני".
ישראל: "ההחלטה הזאת היא מבחינת 'ישועת השם כהרף עין'. השם שלח לי פתרון באותו הרגע, קיבלתי הכוונה מלמעלה איך לראות את המצב ברגע האמיתי. ההחלטה הזאת ללכת לטפל בילדים הייתה מה שחיזק את הרצון שלנו לחיות וזו בעצם הייתה התרופה עבורנו. אנחנו לא אבא ואמא אלא רק סבא וסבתא, אבל קיבלנו על עצמו להיות הורים לתקופה הזאת עד שאפרים יחלים".
במשך חצי שנה הם היו בנווה צוף. "עברנו לגור שם וחזרנו הביתה רק בשבתות. הרצון היה לא להוציא את הילדים מהמסגרות, שיישארו במוסדות הלימוד שלהם", סיפר ישראל. "ישנו איתם, קיבלנו את פניהם כשחזרו מבית הספר, דאגנו לאוכל ולכביסות ולכל מה שהם צריכים. כל אותו הזמן הבת שלי חדווה, שהיא אמא לחמישה ילדים, הייתה עוזבת מדי יום הכל ונוסעת לבית החולים כדי להיות עם איתי שהיה בטיפול נמרץ. היא טיפלה בו ומרחה לו משחות למרות שהוא שכב שם בתרדמת ובמצב קריטי".
כששאלתם אחרי התאונה מה מצבו של איתי, מה ענו לכם?
איטה: "לא אמרו שום דבר מלבד שמצבו קריטי. לא נתנו לנו שום תקווה או טיפת אופטימיות".
ישראל: "שלוש פעמים קראו לנו שנבוא להיפרד ממנו כי יש לו עוד 24 שעות לחיות. עמדנו מול מנהלת המחלקה ואמרנו לה שהם ימשיכו לעבוד והקדוש ברוך הוא ישלח ברכה במעשה ידיהם. אלו היו שלוש פעמים מאוד קשות בחיים שלנו ומנהלת המחלקה הייתה עונה שהיא מחכה לישועה הזאת כבר. הפגיעה שלו הייתה רב־מערכתית וכללה פגיעת ראש, כמות ניתוחים כזאת שכבר אי־אפשר לספור. היו רופאים שלא האמינו שהוא יחיה וגם אם הוא כן ישרוד אז הוא יישאר עם מוות מוחי. חבר רופא אמר לי 'תשמע, אין לו סיכוי. גם אם הוא יישאר בחיים המוח לא יתפקד'.
הנס הגדול
על אף הפסימיות הזאת, ישראל ואיטה לא היו מוכנים לדמיין תסריט אחר מלבד התעוררות מהתרדמת ושיקום. הם העבירו לילות שישי ליד המיטה בזמירות שבת מעורבות בבכי, וכך גם את ליל הסדר כשכל מדינת ישראל הייתה בסגר של קורונה, וכל הזמן הזה לא איבדו תקווה, עד שאחרי ארבעה חודשים הנס התרחש.
"אני הייתי שם כשהוא פקח עיניים והזיז את הידיים אחרי ארבעה חודשים שבהם הוא היה בתרדמת. ארבעה חודשים שבהם לא הייתה אופטימיות. היו לי ניסי־ניסים שזכיתי להיות בחדר כשזה קרה. זו הייתה שמחה אדירה, בייחוד כשברקע הייתה פסימיות", מספר ישראל בהתרגשות, "ראינו איך החלום שלנו הולך ומתגשם. סערת הרגשות הגדולה שלי הייתה כשלקחו אותו לבית ספר בבית החולים ואחת העובדות הביאה לו כדור מגומי והוא אחז בו ומחץ אותו. לאחר מכן נתנו לו להחזיק שרקן בידיים והוא ליטף את הפרווה שלו. באותו רגע הבנתי שהוא הצליח להבחין בין הדומם לבין החי. לא הייתי בטוח שאני צודק אז מיד שאלתי אותם אם זה נכון מה שאני חושב והם ענו לי שזה בדיוק מה שחשבתי, שהילד יודע להבחין בין חי לדומם. באותו הרגע הבינו שהמוח עובד ומיד נכנסנו לתלם והתחלנו לעבוד איתו הלאה".
איטה: "הצוות הרפואי הוכה בתדהמה. אנחנו עד היום בקשר טוב איתם. הם התייחסו אליו מעל ומעבר. הם התרגשו יחד איתנו לראות את ההתקדמות שלו. החלק המרגש היה שהעבירו אותו מהמיטה לכיסא ובשבילנו זה היה דבר גדול מאוד. הראש שלו נפל כי הוא לא הצליח להחזיק אותו. עכשיו כבר יש אופטימיות גדולה, הם אומרים שהוא יתקדם ועוד ישתקם. הזיכרון לטווח קצר נפגע, אבל הוא היה מחונן לפני התאונה ונקווה שגם זה יגיע. עכשיו הוא לומד ללכת שוב בכוחות עצמו ואנחנו עוקבים בתחושות טובות".
ישראל: "אמרתי למנהל בית החולים שאיתי איבד אמא אחת, אבל קיבל 24 אמהות אחרות, אותן 24 אחיות שהיו סביבו כל הזמן".
מתי סיפרתם לו על כך שאמא שלו ואחותו נהרגו בתאונה?
איטה: "סיפרו לו והראו לו גם תמונה של הקבר, הוא לא הגיב. אני כל הזמן חיכיתי שיביע רגש, שיפרוק את מה שיש לו על הלב, אבל הוא היה מחוספס, קפוא מבפנים. הוא ילד טוב מאוד ומאוד מנסה לא להראות שהוא סובל. הוא אפילו לא רצה לקחת קנאביס רפואי נגד כאבים כדי לא להתמכר, אף פעם לא התלונן על כאבים. תמיד היה אומר שהכל טוב. זרמנו עם המצב, התגלגלנו מרגע אחד לרגע אחר. משלב אחד לשלב שני. אנחנו העמדנו את עצמנו לרשותו. זו החלטה שקיבלנו בחדר המתים ליד ציפי. בנקודה הכי נמוכה קיבלנו את ההחלטה להמשיך לחיות".
להגשים חלומות
ישראל: "הכוחות הם מהמקומות שבהם גדלנו. אנחנו מתגוררים במושב צפריה, זה מושב שהקימו ניצולי שואה. אנשים שהגיעו ממחנות הריכוז אחרי שהם איבדו את המשפחות שלהם, את הילדים ובני הזוג. אנשים הגיעו לכאן והבינו שהם צריכים לבנות הכל מחדש כדי לשרוד. על בסיס זה התחנכנו ועל בסיס זה קיים המושב שבו אנחנו גרים. דרך הגישה הזאת המשכנו גם באסון הפרטי שלנו. אין כזה דבר אדם חזק, יש אדם גמיש. מי שיש לו את היכולת לגלות גמישות ולהשתנות ולהשלים עם המצב הנתון הוא החזק. כשאיתי היה בן 13, שנה אחרי התאונה, עשינו בבית קידוש והזמנו את המושב לחגוג איתנו למרות שהוא לא היה. למה? כי אמא שלי תמיד אמרה לי 'שמחות צריך לייצר כי הצרות באות לבד'. זה גם משפט שליווה אותי כל הזמן, משפט שבא מפה של ניצולת שואה".
לפני כחודש וחצי נרשמה נקודת ציון חשובה מאוד בתהליך השיקום של איתי כשהוא סיים את השיקום הקבוע שלו בבית חולים אלי"ן ירושלים, ומאז הוא מגיע שלוש פעמים בשבוע למספר שעות כדי להמשיך את תהליך השיקום ובשאר ימות השבוע הוא הולך ללמוד בישיבה התיכונית שלו. החוויות המועדפות עליו הן הופעות של זמרים ישראלים וצפייה במשחקי ספורט, דבר שעליו הופקד "סבא ישראל".
"אני נהג מרוצים. זאת אומרת שאני נוהג והם מרוצים", אומר ישראל ומתגלגל מצחוק, דבר שרק מחזק את רוח החיות שבו. "בזכות ההופעות האלו זכיתי לראות ממנו רגש. הוא תמיד היה מעריץ של עומר אדם. כל הזמן היה מאזין לו ובטיפול נמרץ השמענו לו כל הזמן עומר אדם כדי לגרות אותו, חיכינו שהוא יגיב. לפני שנה וארבעה חודשים לקחתי אותו להופעה של עומר אדם בקיסריה. בשלב כלשהו בהופעה עומר אדם פנה אליו והקדיש לו שיר, דבר שהצליח להוציא אותו מגדרו. בדרך חזרה, כשהיינו ברכב, הוא חיבק אותי ואמר לי 'סבא, אתה מגשים לי את כל החלומות'. זו הייתה פעם ראשונה שהוא הביע רגש. לאחרונה היינו בערב הוקרה למתנדבי מד"א והיה שם סרטון על איך הם הצילו חיים של אדם. פתאום אני רואה בזווית העין שלו דמעה זולגת, זאת הפעם הראשונה שראיתי אותו מזיל דמעה".
"אין רע בעולם"
לאחרונה מנסים ישראל ואיטה לחזור לשגרה הדרגתית אחרי שלוש שנים של התמסרות מוחלטת לנכדים. לאחר שאיתי סיים את השיקום הקבוע וחזר למסגרת מסודרת, הצליח גם האב אפרים לפתוח דף חדש ולאחרונה התחתן בשנית ("בשבעה אמרתי לאנשים שהתקומה היחידה לאפרים תהיה חתונה נוספת. אין לי בת נוספת לתת לו מלבד הברכה שיתחתן שוב ותהיה שוב אמא לילדים. אנשים חשבו שהשתגעתי עם הדיבור הזה אבל אני יודע היטב למה התכוונתי", אומר ישראל).
קראו גם:
רק כעת, לראשונה מאז שאיבדו את בתם, הם מצליחים להתפנות לאבל הפרטי שלהם, אך הם מגיעים לשם מחוזקים ועטופים באהבה. "כל האנשים הטובים שפגשנו היו אלו שהחזירו לנו טוב וזה גם היה הטיפול שלנו בעצמנו. העזרה לכאורה עם הילדים הייתה עזרה עבורנו. הטיפול שלנו בילדים היה הטיפול בעצמנו כי לא הספקנו לשקוע באבל הפרטי שלנו. אני זוכרת איך באחת השבתות, במוצאי שבת, הבת הגדולה שהיא בת 12 בלבד, באה אליי וביקשה ממני להכין סיר מרק גדול לחיילים כמו שאמא הייתה מכינה. המסע שלנו איתם היה הדרך להתגבר על האבל הפרטי שלנו".
ישראל: "הילדים שלנו גרים קרוב אלינו במושב, הם עוטפים אותנו בהמון אהבה וחום, שולחן שבת אצלנו ארוך מאוד. אנחנו משפחה עוטפת ששומרת אחד על השני, יודעים ללוות אחד את השני גם ברגעי עצב וגם ברגעי שמחה. אם אתה מסתכל טוב אז תקבל טוב. 'אין רע יורד לעולם', כך כתוב. למה כתוב כך? כי אין רע. מה שעושה רע זו הבחירה של האנשים, אם תבחר בטוב תקבל טוב. אנחנו הלכנו בדרך הטוב ופגשנו אנשים טובים בדרך שהיו חלק מהמסע שלנו.
"נמשיך ללוות את הילדים. אנחנו רוצים שהם יגיעו לעצמאות במצב הכי טוב שיש, שיקימו בתים נאמנים בישראל, זה יהיה חלק מרכזי במסע שלנו איתם וזה יעניק לנו אושר עצום".
