חרבות ברזל היום השלישי. כ-260 גופות כבר נמצאו בזירת פסטיבל נובה ברעים שהפך ברגע אחד לזירת טבח. העדויות המצמררות הולכות ונחשפות. אחת הניצולות היא שירה גל ביתשו תושבת ראשל"צ שמספרת בראיון ל"מיינט" על החבר שהציל את חייה: "עכשיו הוא חצי מהלב שלי".
שירה גל ביתשו (21) משכונת נרקיסים בראשון לציון לא תיארה לעצמה שפסטיבל המוזיקה נובה יהפוך לחלום בלהות. "אני אוהבת מוסיקה טובה, והולכת להרבה מסיבות טבע אבל הפעם החלטתי שזו האחרונה. הרגשתי שאני מבלה ומתנתקת מהכל", משחזרת ביתשו את השעות בהן עוד רקדה בשדה פתוח מוקפת בחברים טובים.
"הלכתי למסיבה עם שתי חברות ובן זוג של אחת מהן. המסיבה התחילה ב 23:00 והיה לילה מדהים, פגשתי מלא חברים היה כיף, אווירה טובה והתרגשתי כי זו הפקה שהרבה זמן רציתי לחגוג איתה, הם מאוד מקצועיים, יש אבטחה, הכל מסודר ועם אישורים כך שהייתה תחושת ביטחון". היא מספרת.
מסיבת נובה סמוך לרעים היתה מתוכננת להימשך עד 16:00 אך קצת אחרי השעה 6 בבוקר הבחינו המבלים בסימני טילים בשמיים.
"בגלל המוסיקה לא שמענו את האזעקות, אבל כשאנשים התחילו להצביע לשמיים מהר הנמיכו את הרעש. בהתחלה ניסיתי לשמור על קור רוח, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני עוברת התקף חרדה, בכיתי וחברים באו להרגיע אותי. כשההורים התקשרו לא עניתי כי ידעתי שהם מיד יזהו בקול שלי שאני מבועתת, אז כתבתי להם שאני במקום מוגן למרות שהייתי בשדה פתוח, לא רציתי שידאגו. בשלב הזה כולם חשבו שזו רק אזעקה ורק טילים, נשארנו כמעט חצי שעה בשטח להמתין שהמצב יירגע כי פחדנו שהאזעקות יתפסו אותנו ברכבים, חשבנו שזה מסוכן", היא מספרת.
קראו גם:
החבר שהציל את חייה
מה שהיא וחבריה לא ידעו הוא שבאותו פרק זמן הספיקו עשרות מחבלים לחצות את הגדר ולהתקרב לעברם.
"היו פקקים מטורפים ביציאה", היא נזכרת. "פתאום ראינו אנשים מזנקים מהרכבים וצועקים שיורים עליהם, מיהרנו לסובב את הרכב לצד השני אבל גם שם רצו לכיווננו אנשים שנטשו את הרכבים וצעקו לברוח לשדות, אז כבר שמענו יריות. חברה שלי החליטה להישאר ליד הרכב, למרות שהתחננתי שתברח איתי זה נראה לה יותר בטוח, את החברה הנוספת ובן הזוג שלה איבדתי. התחלתי לרוץ לבד ופתאום ראיתי מולי ידיד מהרצליה, אופק מזרחי (23), בעבר נפגשנו במסיבות דרך חברים משותפים אבל השעות שהעברנו יחד הפכו אותו לחצי מהלב שלי לכל החיים".
מה את זוכרת מהרגעים האלה?
"החזקתי לו את היד ונמלטנו. רצנו כמו מטורפים. בצדדים יריות, אנשים נופלים כל הזמן, חלק מועדים חלק קורסים כי הם פשוט תשושים. בסרטונים לא מבינים כמה זמן זה ארך, רצנו כמעט 3 שעות, כל פעם שרצנו לכיוון אחד שמענו ממנו יריות ומיהרנו לכיוון אחר. בדרך נפלתי, נחבלתי. בשלב מסוים פשוט חשבתי לעצור ולכתוב הודעת צוואה למשפחה שלי, אבל אופק לא ויתר עלי, הוא אמר לי שאני אחיה בכל מחיר. לא משנה כמה נפלתי וניסיתי לעצור הוא לא עזב אותי לרגע, הרים אותי וגרם לי להמשיך לרוץ".
בשעות האלו הצלחת ליצור קשר?
"היתה מעט מאוד קליטה, המשטרה לא היתה זמינה. אבא שלי, פיני ביתשו, כבר ידע שיש יריות, אמרתי לו שאני בורחת ולמי שהתקשר מחברי אמרתי שאני חייבת לשמור בטריה כי אני לא יודעת מה יקרה. כל מי שתפס אותי אמר לי לברוח ולשלוח את מיקום הנייד שלי. גם אמרו לי שבורא עולם אוהב אותי ושומר עלי, האמונה חיזקה אותי מאוד".
הצלחת לאתר את חבריך בריצה?
"לא. רק מאוחר יותר גיליתי שחברות שלי חזרו הביתה בשלום. בזמן הריצה ראיתי הרבה אנשים שרגע לפני כן רקדנו וצחקנו ועכשיו נאבקים על חייהם. ילדה עם פצע ירי ברגל, בחור עם פצע ירי ביד ומלא דם, וגם בחור שפשוט נפל על הפנים לתוך בור ולא קם. היו כאילו שחשבו על עצמם וברחו, היו שעצרו לעזור ושילמו על כך בחיים שלהם. כל הזמן ראיתי אנשים נופלים, אנשים שלא שרדו את הריצה או את הירי לצידנו. את רצה ואין לך מושג אם את בכיוון הנכון או רצה לכיוון המחבלים, מדלגת כמו מטורפת מבור לאדמה".
בשלב מסוים הם הגיעו למטעים ליד ישוב פטיש. "היה שם מכשיר של תמי 4, כולם שתו ושטפו פנים. מישהו השיג את כוחות הביטחון שהורו לנו להמתין לחילוץ. ישבנו שם בהלם, אנשים היו בשוק, את בטוחה שזה סרט רע ואין מצב שה באמת קורה לך, היה איתנו שוטר שבעצמו לא ידע מה צריך לעשות. עברנו מחממה לחממה שלא יתפסו אותנו. היינו מאות אנשים. נזכרתי שבזמן הריצה כשראיתי את המחבלים. הם לבשו מדים של חיילים ואחזו נשק של הצבא, ככל הנראה ציוד שנגנב, זה גרם לי לחוסר אמון טוטאלי. כל מי שאמר שהוא מדבר עם המשטרה אמרתי לו לא להאמין לאף אחד, ולהיזהר לא לתת את המיקום שלנו לכל מי שמתקשר, הגעתי למצב שלא סמכתי על אף אחד".
ההצלה
לאחר כשעה החבורה מפונה בטנדרים לישוב פטיש שם תושבי המקום מארחים אותם. "בטנדר אמרתי לכולם שישמרו שבת, שזה שאנחנו בחיים זה נס, זה קרה בחסדי שמיים. אנשים שחגגו איתנו נחטפו, נרצחו או התמוטטו בדרך. חברה טובה שלי איבדה את חייה. ראיתי אותה בסרטון של המחבלים. יותר מדי אנשים שאני מכירה מופיעים בסרטוני החטיפה, ברשימות הנעדרים ובתמונות הגופות, אנשים שבמהלך הלילה אמרתי להם שלום וצחקנו ועכשיו כבר לא איתנו".
סוללת הטלפון שלה נגמרה, אך אופק הצליח ליצור קשר עם בני משפחתה. "הוא הודיע להורים שלי שאני בסדר והסביר לאבא שלו איפה אנחנו. אבא שלו הגיע אלינו עם רכב, חצה כל מחסום ולא ויתר עד שבא לאסוף אותנו".
שירה ביתשו. ניצלה מהתופת
(צילום: פרטי)
נחשפת לסרטונים שרצים ברשתות החברתיות?
"כן. גם אני צילמתי הרבה כי רציתי שידעו איפה אנחנו. כמה שרואים את הפחד בסרטונים זה לא באמת מעביר את התחושות הקשות, הפחד הזה לאבד את החיים שלך זה משהו שאף אחד לא יבין, לכן אמרתי שאני ואופק מחוברים לכל החיים כי רק אנחנו יודעים מה עברנו שם. השבוע נלך יחד לברך ברכת הגומל, על החסד העצום שעשו לנו".
יש לך מסר למשפחות של מנותקי הקשר מהמסיבה?
"שלא יאבדו תקווה, אמונה זה הדבר הכי חשוב שיש לנו עכשיו. רצנו שעות בשטחים פתוחים, הרבה אנשים נפצעו בדרך, היו גם אנשים שקברו את עצמם מתחת לחול או בין השיחים, אולי הם עדיין שם? אסור להם לאבד את האמונה".
