תחילת הסיפור כאשר אזרח ישראלי הכיר אזרחית זרה והשניים חיו כידועים בציבור. בהמשך נישאו, אך כעבור עשור ושלושה ילדים שהביאו לעולם, החליטו להתגרש.
הגבר הציג לבית המשפט הסכם ממון שעליו חתמו, שבו נקבע בין היתר שאם ירכשו דירה במהלך הנישואים, וזו תירשם על שם אחד מהצדדים, היא תיחשב כרכושו, ובמקרה של פרידה תעבור אליו.
תוך כדי נישואיהם אכן רכשו בני הזוג דירה. לטענת האישה, בשל היותה חסרת מעמד קבע, הדירה נרשמה רק על שם הגרוש שלה, אך המשכנתא עבור הנכס שולמה מהחשבון המשותף שלהם. עוד טענה האישה, כי היא הייתה מעורבת בכל הליך קניית הדירה. גם טיוטות הסכם הרכישה כללו את שמה כשותפה לנכס לצד בעלה.
האישה הגישה באמצעות עו"ד אברהם קורחוב תביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו ייקבע כי היא הבעלים של מחצית מהדירה.
קראו גם:
השופטת מיכל ברגר־בלום קבעה בפסק דינה, כי כאשר הצדדים פנו לאשר את הסכם הממון, הם היו עדיין ידועים בציבור. אלא שכאשר החליטו להתחתן, היה עליהם לאשר את ההסכם בשנית. היות והדבר לא נעשה, הסכם הממון ביניהם הפך לחסר תוקף.
השופטת אף קיבלה את הבקשה לרשום מחצית מהדירה על שם האישה, וחייבה את הגרוש בהוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
