במשך שנים סבלה מיתר, תלמידת כיתה ו' מראשון לציון, מחרמות ונידוי חברתי. בתקופת הקורונה הלך החרם והתגבר כשאף חבר לכיתה לא טרח להתקשר ולברר מדוע היא לא באה יותר ללימודים. "אני לא מאחלת לאף הורה את ההרגשה הזו שהבן או הבת שלך מוחרמים ומרגישים שאף אחד לא רוצה אותם בקרבתו", אומרת השבוע קרן, אמה של מיתר.
קראו גם:
הסיפור האישי של מיתר ומקרים נוספים של תלמידים בראשון לציון הובילו את הנהגת ההורים העירונית להקים לאחרונה את "הוועדה למיגור חרמות" במטרה לצמצם את התופעה הקשה בשנת הלימודים הקרובה.
מכות, חרם ועונשים
"עברנו לא מעט במהלך השנים", מספרת קרן, "זה התחיל כבר בכיתה א'. בחופשת הקיץ הסברתי לה על המצב המשפחתי המורכב שלנו. הסברתי לה שאין לה אבא כי הוא נפטר כשהיא היתה קטנה מאוד. עד כיתה א' לא ממש דיברנו על כך ובעצת יועצים הוחלט להציף את הנושא.
"זאת לא היתה כיתה קלה עבורה ונוצר אצלה תסכול שגרם לקשיי הסתגלות וקשיים בלימודים", מוסיפה האם. "לכן הילדים התחילו להתנכל אליה ולהרביץ לה וכל הילדים החליטו שהיא ילדה רעה. בכל דבר רע שקרה הם היו מאשימים אותה ומדי יום היא היתה חוזרת הביתה בוכה. היא היתה מספרת שצועקים עליה, שהמורים לא אוהבים אותה ושהילדים מתנהגים אליה לא יפה".
בעקבות הסבל שחוותה בתה הקטנה פנתה קרן לצוות בית הספר, "ישבתי איתם ואמרתי להם שהיא מתוסכלת ושקשה לה ושצריך לעזור לה, אבל שבמקום לסייע המורים מחליטים להעניש אותה על ההתנהגות שלה. במהלך השיחה עם מיתר היא נפתחה ואמרה לנו שהמורים מענישים אותה סתם ולא מבררים מדוע היא נמצאת במריבות עם ילדים ומדוע זה מתפתח לאלימות. ההתנהלות הזו הותירה בה צלקת ועד היום היא חושבת שמשהו בה לא בסדר ושהיא טיפשה ולא מספיק טובה, השנה הזו הרסה אותה".
בסופו של דבר החליטה האם להעביר את בתה לבית ספר אחר, "התחלנו במקום אחר, אך לצערי בשנתיים האחרונות החלו בעיות בריאותיות שבתקופת הקורונה היו מסוכנות לה ולכן היא נשארה בבית ובמהלך החודשים הללו שהיא לא הגיעה ללימודים התברר שאין לה שום תמיכה חברתית. במשך שנתיים אף ילד לא יצר איתה קשר, לא ניסה לדבר איתה ולשאול מה שלומה. שנה שלמה גם כמעט אף אחד מהצוות חינוכי לא יצר קשר, לא המורה ולא המנהלת. זה לא פשוט, כי מעבר לכך ששנתיים היה צורך להשלים חומר לימודי, התגלה לה שהעניין החברתי פשוט לא היה קיים. אף אחד לא טרח להביא שיעורי בית, אף אחד לא טרח לשאול איך היא מרגישה, בידוד מוחלט שלא מתוך רצון".
הרבה מקרים שלא מטופלים
קרן יצרה קשר עם ארגון שנקרא "ים של חברים", ארגון ארצי של הורים שהילדים שלהם עברו חרמות, "נפגשנו עם הקבוצה של ראשון לציון ודרכם מיתר נפתחה לעולם חדש, פגשה ילדים וילדות שמבינים אותה, שעברו את אותו הדבר בדיוק כמותה. את הקבוצה הזו מנהלת אישה בשם ריקי דוסטרי שהדריכה אותנו ואמרה לנו לאיזה בית ספר כדאי לי להגיע וכיום אנחנו לומדים בבית ספר חדש ואחר וזה סיפור אחר לגמרי. פתאום יש לה חברים, זה נראה אחרת לגמרי ממה שהיה עד עכשיו. לאחרונה היתה מסיבה ואמרו לה: 'עכשיו את אחת משלנו', זה משפט שריגש אותה כי עד כה לא אמרו לה את זה אף פעם". דוסטרי, יחד עם הורים נוספים, היתה בין יוזמי הקמת המיזם העירוני החדש. "פנו אלי מהנהגת הורים שאצטרף אליהם לוועדות שהם הקימו עם גורמים בעירייה. עשינו כמה מפגשים והעלינו נושאים חשובים לפרויקטים שייושמו בבתי הספר למניעה והתמודדויות עם חרם. הבעיה נפוצה מאוד בעיר, ויש המון מקרים שלא מדווחים וגם לא מטופלים. מספיק לראות בקבוצה שלנו בוואטסאפ המון הורים ולשמוע את הסיפורים כדי להזדעזע.
"מגיעות אלי המון פניות אישיות לעזרה", מגלה דוסטרי, "אבל אחת שממש זעזעה אותי היא ילדה שהיתה מקובלת על חבריה וביום אחד החליטו פשוט להשמיץ אותה מילולית בכל הרשתות החברתיות. מובן שגם היתה אלימות פיזית קשה, אבל הגרוע מכל הוא שהנפש שלה נפגעה מאוד והיא מטופלת כרגע. המקרה הזה נמשך כשנתיים עד שהיא עברה לבית ספר אחר, בתקווה ששם יוקל לה".
"עברנו שנתיים קשות של קורונה והגיעו אלי המון מקרים של ילדים שעוברים אירועים לא נעימים", מוסיפה רביד מזרחי, יו"ר הנהגת הורי בית ספר תמיר שגם נמנית עם היוזמות של הוועדה החדשה. "זה הלך והצטבר ובשיחות עם בתי הספר הם אמרו שזה בטיפול אבל אף יועצת לא באמת יכולה להגיע לכל הילדים. זה עלה בישיבה עם מחלקת הרווחה של העירייה ואמרתי שם שכל נושא החרמות תופס תאוצה בשלב מוקדם יותר, וכבר בכיתה ב' אפשר להיתקל במקרים קשים ואין התייחסות מקצועית. שמעתי על תלמידים שאיימו להתאבד או כאלו שהשליכו עליהם נייר טואלט ספוג בשתן והחלטתי שאני לא אתן לזה לעבור בשתיקה. יחד עם מחזיק תיק הרווחה מוטי עג'מי הוקמה ועדה שמערבת גורמי מקצוע ואת כל הנציגים מכל התחומים".
"גם ההורים יצטרכו לעשות עבודה"
במסגרת היוזמה העירונית מתוכננים בין היתר קמפיין ציבורי בהשתתפות כוכבי נוער ופעילויות בתוך בתי הספר והכיתות. "נציגי העירייה בשיתוף נציגי הנהגת ההורים העירונית קיימו דיונים בנושא וכבר הוציאו לפועל קמפיין עירוני של שלטי חוצות בכל העיר, עם כוכבי טיקטוק", אומרת דוסטרי, "יהיו סיירי עמיתים ושיעורים חברתיים, קמפיין בית ספרי עם תחרויות עירוניות במהלך השנה כדי לצמצם את התופעה ועוד".
"זה מאבק שיידרש שיתוף של כולם, של ההורים, המורים והתלמידים", מדגישה מזרחי. "כשתהיה התגייסות של כל המשולש הזה נוכל למגר את התופעה. בנוסף לכך ניצור סיירות של עמיתים, תלמידים שינסו לזהות את התלמידים שעוברים חרמות ויעבירו את זה הלאה כדי שזה יטופל. יהיו גם תחרויות בין בתי הספר של הקמפיין המנצח שיוצא נגד התופעה, ובסופו של דבר הוא יופיע על שלטי חוצות. כמו כן בכל בית ספר יהיה איש מקצוע שיסתובב בהפסקות או בשיעורים ויצליח לזהות תלמידים שנמצאים במצוקה ולהרגיע אותם לפי הכלים המקצועיים שלו. המאבק הזה צריך לגעת בכולם, ובעיקר בהורים שלפעמים לא חווים את המצוקה של ההורים האחרים וקל להם יותר להתעלם כשהם לא חווים את זה אישית. אין ספק שההורים יצטרכו לעשות עבודה לא פחות מהילדים".
כוכב הטיקטוק ישתף בחרם שעבר
כאמור, אחד הכלים שבהם ינסו להתחבר במיזם לבני הנוער הוא דרך כוכבי הרשתות וביניהם אביתר עוזרי, כוכב טיקטוק מקומי המחזיק בשמונה מיליון עוקבים. "אני עברתי הטרדות כשהייתי תלמיד בית ספר. נתפסתי כילד חלש, חנון על פי הגדרת התלמידים שהציקו לי", הוא מגלה. "היה להם קל לצחוק עלי, לקלל אותי ולירוק עלי והייתי חוזר מבית הספר כואב. אפילו לא סיפרתי על זה להורים שלי כי לא רציתי שהם יתאכזבו ממני. לא הייתי יוצא להפסקות כי שם היו צוחקים עלי. בגלל שהייתי שמן אז שמתי תיק בחלק הקדמי של הגוף וככה הסתרתי את הכרס והתחושה היתה לא טובה בכלל. הייתי בורח למחשב ושם מוצא מקום מפלט. עכשיו אני הולך לשתף את הנוער במה שעברתי ואני מביא את הסיפור שלי בצורה הכי טובה דרך העוקבים שלי. היום אני במקום אחר וחזק יותר, והרצון שלי הוא להראות לתלמידים שנמצאים במקום נמוך שגם אני הייתי שם והצלחתי להתגבר על כל זה ולצאת משם. חשוב לי שהם ידעו שזאת לא בושה להיות במקום החלש וצריך לשתף את הסביבה והמשפחה כדי לא להסתובב עם משקעים".
"המיזם הזה הוא מבורך מאוד", מסכמת קרן, אמה של מיתר. "חרם או נידוי הוא דבר נורא ולצערי יש ילדים רבים מדי שעוברים את זה. לשמוע את הילד שלך אומר 'אני לא שווה כלום' זה דבר קשה מאוד. זה לא רק הילדים, אלא גם ההורים שלהם שצריכים להיות אכפתיים לגבי איך שהילדים שלהם מתנהגים. לצערי גיליתי שלרבים מהם לא אכפת ולכן היוזמה של הנהגת ההורים נותנת לי ולהורים כמוני הרגשה טובה וכוח".
