במשך שנים סבל רחמים הברי ממצב בריאותי ירוד ומבעיות רפואיות ונפשיות שנגרמו לו בעקבות נפילתו בשבי המצרי. בשנתיים האחרונות הוא היה מרותק למיטתו ובני משפחתו נאלצו לנהל עבורו מאבק עיקש מול משרד הביטחון כדי לקבל ממנו סיוע. בשבוע שעבר, לאחר החמרה במצבו הבריאותי, נפטר הברי בגיל 73. "חבל לי שהגוף והנפש שלו נפגעו ככה עבור מדינה שלא ידעה להעריך אותו", אמרה השבוע בכאב אלמנתו, רותי.
קראו גם:
בשנתיים האחרונות שכב הברי במיטה שבביתו בראשון לציון בלי יכולת לצאת ממנה. הצטברות של בעיות רפואיות רבות מדי, חלקן בשל תקופה ארוכה שבה היה שבוי בכלא המצרי, הפכה אותו לסיעודי שנזקק לטיפול צמוד, אותו העניקו לו בני משפחתו.
לפני כארבעה חודשים, סיפרו בני משפחת הברי ל"ידיעות ראשון" על ההתנהלות מול משרד הביטחון בבקשה לסיוע. בני המשפחה טענו כי במקום לגלות הבנה הם נתקלים בקירות אטומים ובבירוקרטיה מתישה. בשבוע שעבר, בעוד בני המשפחה ממתינים למנוף מיוחד לצד המיטה ולבקשות נוספות שיאושרו מטעם משרד הביטחון, נפטר אבי המשפחה וכך גם תמו ההמתנות לתשובת המשרד. "זה היה במהלך חג הסוכות", מספרת האלמנה רחל שלא משה מצד בעלה, "הוא סבל משחמת הכבד אבל חי איתה שנים רבות. כמה הוא סבל, שנים שהוא סובל, גם רפואית וגם נפשית, אדם שלא עישן או שתה במהלך חייו ובכל זאת מצבו הבריאותי הידרדר".
לפני שבועיים חלה החמרה במצב הבריאותי של הברי ושחמת הכבד התפרצה והחריפה והוא אושפז ב"אסף הרופא". "ביום שישי שעבר אמרו בבית החולים שהוא יכול להשתחרר הביתה וחזרנו לראשון לציון", מספרת רותי. "בבוקר שבת עוד אכלנו ארוחת בוקר, אבל מאז שוב המצב שלו החמיר ופינינו אותו בחזרה לבית החולים. בליל מוצאי שבת נפרדתי ממנו ואמרתי שאני אחזור בבוקר, אבל אחרי כמה שעות התקשרו ואמרו לי לבוא כי הוא נפטר".
"פקפקו ביושרה שלו"
הברי ז"ל, לחם במלחמת יום כיפור במהלכה נפל בשבי המצרי וחזר ממנו אדם אחר, כפי שסיפרה רותי. "כשרחמים היה בן 22 הוא נלחם במלחמת יום כיפור", הוא זומן למילואים עוד לפני המלחמה ושירת במחנה שנלר בירושלים בתור חייל פשוט. זכור לי ששאלו אותו מתי הוא רוצה לצאת לחופשה ‑ בראש השנה או ביום כיפור, והוא העדיף לצאת בראש השנה, כי כיפור זה רק יום אחד ועדיף כמה שיותר ימים בחופש. היינו כבר הורים לתאומות בנות שנה וחצי, וגם הייתי בהריון עם הילד השלישי שלנו. שבוע אחרי תחילת המלחמה כבר לא שמענו ממנו, ובמשך למעלה משבוע הוא היה נעדר. לא ידענו מה עלה בגורלו. אחרי חודשיים וחצי של חוסר ודאות הוא חזר משם. זאת היתה תקופה מבישה שהוא סירב לדבר עליה. איתי הוא לא היה מוכן לדבר על מה שעשו לו בשבי. רק לחברים קרובים הוא הסכים לספר, ולהם הוא אמר שפירקו אותם שם במכות. נתנו לו ללעוס אבנים וזכוכיות. גלגלו אותם במדרגות. סובבו לו את הרגל אחורה עד שנשברו לו החוליות. באמצע הלילה היו מעירים אותם במכות ולוקחים אותם לחקירה. חודשיים שלמים הוא היה קשור עם עיניים מכוסות, שומע את החברים שלו בוכים בלילות ויוצאים מדעתם".
לדברי רותי, החיים לצידו של רחמים לוו בכניסה ויציאה שלו לאשפוזים בבתי חולים לבריאות הנפש, ומן הרגע הראשון היא נתקלה בקשיים מול משרד הביטחון. "כל התקופה שהוא היה בחרדות ופוסט־טראומה, היינו בקשר מול משרד הביטחון, וזה הסתכם בעיקר בהפניות. הפנו כל הזמן מפסיכיאטר אחד לשני. גם את אחוזי הנכות שהוא היה צריך לקבל הם נתנו רק אחרי שנים רבות, וזה גם אחרי מלחמות שעשינו איתם. החיים שלנו הם פרק כואב. אנחנו כל הזמן בתחושה שעושים לנו טובה, שלאף אחד שם לא אכפת. היו פקידות שהשפילו אותו, ממש פקפקו ביושרה שלו.
"אני כבר לא מאשימה אף אחד, הכל מאת השם", היא אומרת השבוע בהשלמה, "אבל זה שהם התעללו בו במשך כל השנים האלה, כל הבירוקרטיה הזו התישה אותנו וגרמה לפגיעה בו. גם כל מה שהוא עבר בשבי והעינויים שהוא עבר גרמו לו לפגיעה הבריאותית הזו שהחמירה עם השנים. לשבעה הגיעו שתי בנות ממשרד הביטחון בתור נציגות, אבל אף גורם שהכיר אותו וטיפל בו לא היה, אף בכיר. חבל לי כי הוא היה גיבור ישראל, הוא נתן את הגוף והנפש שלו למען המדינה ולא קיבל בחזרה".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "אגף השיקום משתתף בצער המשפחה על מותו של הלוחם ופדוי השבי רחמים הברי ז"ל. לאורך השנים האגף טיפל ברחמים ז"ל במגוון הכלים המקצועיים להם נזקק. נציגי המחוז הגיעו בימי השבעה לנחם את האלמנה וכפי שעודכנה היא תוזמן בשבועות הקרובים לפגישה במחוז למצוי זכויותיה כמשפחה שכולה".
כל העדכונים - חדשות ראשון לציון
