הסיפור הבא היה יכול להפוך בקלות לסרט דרמה סוחט דמעות או לספר מרגש שיותיר את הקורא מרותק. אבל למרבה הצער, השמחה, הכאב ועוד מערבולת שלמה של רגשות, מדובר בסיפור אמיתי לגמרי. זה סיפורם של אייל בז'רנו ושרון אלכאוי, שני אנשי חסד ונתינה שהמרדף שלהם אחר עוד מעשה טוב עבור הקהילה חיבר ביניהם וסגר מעגל ענק עבור שניהם, אבל גם פתח פצע ישן וכואב. גורל שקשר את שניהם יחד לפני 30 שנה, אבל רק לאחרונה הפגיש ביניהם ויצר סיפור שיכול להתרחש רק במציאות שקיימת במדינת ישראל.
"סימנים מאח שלי"
שרון אלכאוי, תושב ראשון לציון, עוסק בתחום הבקרה אך למעשה את חייו הוא מקדיש להנצחת אחיו רס"ן ערן אלכאוי ז"ל שנהרג ב־20 בפברואר 1992 במהלך קרב בלבנון. במותו הוא היה בן 24. "ערן גדל פה בראשון לציון, למד בבית ספר סיני, תיכון בגן נחום, ולאחר כן התגייס לצנחנים. גדלנו בבית ציוני והתחנכנו שצריך לעשות הכל למען המדינה, זה היה החלום שלו להתגייס לצנחנים ולתרום כמה שיותר עבור מדינת ישראל", מספר שרון.
"אין יום שאני קם בבוקר או סוף יום כשאני יושב על הספה, ולא עושה חשבון נפש מול אח שלי. מה הוא היה אומר על הדרך שבה אני מתנהל לזכרו. כל יום אני תורם שלוש שעות לקהילה ומבחינתי שום דבר לא יבטל אותן. גם אם רוצים לקבוע איתי פגישות חשובות אני לא מוכן, זה קודש מבחינתי. הבית שלי הוא גם בית עבור חיילים בודדים וכל אחד כזה הוא הנצחה והילד שכבר לעולם לא ייוולד לאחי.
"יש לנו חייל מגבעתי שהתחבר אלינו בשנה האחרונה, הוא הגיע עם קבוצה של חיילים שאנחנו מאמצים. הוא חייל בודד שהצלחנו לקרב אלינו. הוא יושב איתנו בשולחן כל יום שישי לקידוש למרות שהוא בכלל לא יהודי. יום אחד היה טקס סיום טירונות של חייל אחר שאנחנו מאמצים והלכנו לשם כל המשפחה ולטקס הגיע איתנו גם החייל שאנחנו מאמצים מגבעתי. בנסיעה לשם עצרנו לאכול משהו ותוך כדי הוא נפתח בפניי וסיפר לי על החיים הקשים מאוד שהיו לו. מאוד התקרבנו והוא החליט ללכת לקורס גיור אחרי שאהב את מה שראה אצלנו. יום אחד הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה לשנות את שם המשפחה שלו לאלכאוי. מבחינתי כל דבר כזה הוא מתנה מאח שלי, סימן שהוא שולח אליי כדי לסמן לי שהוא מרוצה מהדרך שאני מנציח אותו".
שדה קרב
בכל הזמן ששרון מדבר, אייל בז'רנו, שנולד וגדל בבת ים ומתגורר כיום בראשון לציון, מביט מהצד, שותק ודומע. כל איזכור של ערן מחזיר אותו 30 שנה אחורה, אל הקרב בלבנון ששינה את חייו ובלילה אחד עקוב מדם הפך אותו מילד בן 19 למבוגר כואב.
"השנה הייתה 1992. באותו הזמן ירו קטיושות על קריית שמונה ואמרו לנו שצריך להיכנס לכפר בלבנון שנמצא 15 קילומטר מהגבול כדי לחסל את המחבלים. יצאו שני נגמ"שים של הכוח של ערן ועוד שני נגמ"שים של גבעתי, שאחד מהם אני הובלתי. יחד איתנו היו גם כוחות של הנדסה ושריון. התחלנו בתנועה, דרך די ארוכה בנגמ"ש.
"הגענו למחסום של האו"ם כשלפתע ערן עבר לידי עם הנגמ"ש ואמר לי שהוא עוקף אותי. הוא יצא מהרכב והתחיל ללכת לצד הקשר שלו ופתאום נפתחה אש חזקה. המחבלים ארבו לנו והתחילו לירות עלינו מכל הכיוונים - אלו דברים שראיתי רק בסרטים בתור ילד. ירו עלינו כמויות של אש והתחלנו לחפש את המקור שממנו יורים עלינו. ירינו לכל הכיוונים ותוך כדי ראיתי שיש חייל פצוע. משכתי את החייל לכיוון הנגמ"ש ופעלתי כמו רובוט. הורדתי לו את הבגדים וניסיתי להנשים אותו אבל המצב היה קשה מאוד. צעקתי לרופא שהיה איתי ואחרי בדיקה של רגע הוא אמר שאין מה לעשות איתו וצריך לחזור לקרב. המשכתי להילחם כשאני כולי נוטף דם מהטיפול בחייל שנהרג.
"רק מאוחר יותר הבנתי שבהיתקלות הזאת גם ערן נהרג. בלילה אמרו לנו להישאר שם בכוננות וכל הזמן המשיכו לירות עלינו. למחרת חזרנו לישראל, פרקנו את הציוד ואז פגשתי מישהו מהתיכון שהגיע לשם בתור נציג דובר צה"ל והוא שאל אותי 'בז'ה, מה קרה פה?' עכשיו, אני זוכר בדיוק מה ראיתי ואני בן 19 בסך הכל. תפסתי את עצמי, התיישבתי על הספסל ואמרתי לו: 'אני הייתי בסרט רע ואני מקווה שאני אצליח לצאת ממנו'", מספר בז'רנו ופורץ בבכי.
"תודה לאל, יצאתי מהסרט הזה. ראיתי חיים של ילדים בני 19 ו־20 נגמרים. אלו מראות שאתה לא אמור לראות בגיל צעיר כל כך. יש משפט שאני אומר: 'אני בגילי קונה רק בננות צהובות'. אני כבר לא קונה בננות ירוקות כי אני לא יודע מה יהיה מחר, אין לי מחשבה על מה שיהיה מחר כי ראיתי חיים של אנשים נמחקים ברגע. אגב, את אותו המשפט המ"פ שהיה איתי באותו קרב החליט לתעד ועשה קעקוע שלו".
לבחור בחיים
אלכאוי: "אני זוכר היטב את היום שבו הודיעו לי שערן נהרג. זה קרה ביום ההולדת ה־17 שלי, ומאז אני לא חוגג ימי הולדת. חזרתי הביתה מטיול של בית הספר ושכנה שפגשה אותי סיפרה לי על זה עוד לפני שקצין העיר הספיק. זה היה בום בשבילי ואני לא יכול לומר אפילו שעיכלתי את זה. אולי רק עכשיו אני מתחיל, 30 שנה אחרי. ביום שהוא נפטר ידעתי שהמקרה הזה יכול לקחת אותי למקום מאוד לא טוב. הייתי גם לפני גיוס וההורים כבר לא הסכימו שאני אתגייס לתפקיד קרבי בצבא. אמא שלי 30 שנה אחרי לא התאוששה מזה. גם לכתבה הזאת העדפתי שהיא לא תיחשף כי ידעתי כמה זה יכאב לה".
איך באמת מצליחים להשתחרר ממראות כאלו שאתה רואה בגיל צעיר?
בז'רנו: "אני יוצא מזה רק בדרך של צחוקים. לא רציתי אף פעם עזרה או סיוע של פסיכולוגים. גם לא בכיתי על זה אף פעם עד שהבן שלי התגייס לפני שנתיים. רק מאז זה יוצא ממני. יש לי ילדים בצבא, אני כבר בסיטואציה אחרת. הריחות והמראות של הקרב הזה עדיין מלווים אותי, אבל ריפאתי את עצמי דרך הכנסת תוכן לחיים שלי. אני החלטתי לתרום ולתת כמה שיותר כי רק דרך זה אני יכול להשפיע על אנשים לטובה. זה הטיפול שלי".
אלכאוי: "הכי קל להישאב לתהום. החוכמה היא לעמוד על הרגליים ולתת לחיים לזרום כי הם חזקים מהכל. אמא שלי לא התאוששה מזה עד היום. מה שמחזק אותנו זה לחשוב מה הוא היה רוצה שנעשה. הבן שלי קרוי על שם אחי. עוד מעט הוא אמור ללכת לצבא. הוא מבחינתו כבר שם, רוצה ללכת לקרבי. אני ניסיתי לנתב אותו לסייבר, קניתי לו רחפנים כדי שילך לכיוון הטכנולוגי כי זה גם מה שהוא לומד בבית הספר. אבל הוא מבחינתו רוצה ללכת להכי קרבי שיש כי זה מה שהוא ינק בבית. כשזה יגיע לרגע הזה, הפצע ייפתח מחדש".
בשם האח
מאז נפילתו של ערן, החליט שרון אחיו להקדיש את כל זמנו, כספו ומרצו לעילוי נשמת אחיו. "אחרי המוות של ערן באו אלינו מהצבא והציעו לנו לקבל טיפולים. שלחו אותי לפסיכולוג ואחרי חמש דקות אמרתי שאם אני נשאר אצלו ישימו אותי באברבנאל. החלטתי להתנדב לעמותות ולתרום כמה שיותר, והכל לעילוי נשמתו. גייסתי כספים ותרמתי את מרבית הכסף שהרווחתי.
"יום אחד חבר שלי אמר לי שהחברים שלו לא מוכנים לתת לי יותר עבור עמותות אחרות והם ימשיכו רק אם נקים עמותה שכולה לזכר ערן. הוא אמר את זה אחרי שהוא ראה מנכ"ל של עמותה נוהג ברכב יוקרה והם החליטו שהכסף שלהם ילך רק עבור זכרו של ערן. באותו הרגע נסענו לירושלים ורשמנו את 'חסדי ערן' בתור עמותה רשמית. התפקיד של העמותה היא לסייע לקהילה בכל מה שצריך.
"אנחנו מקבלים פניות כל יום וכל היום. חיילים בודדים למשל שצריכים מוצרי חשמל שחסרים להם או קשישה שצריכה עזרה בתיקון תקלות בבית. לפני החגים אנחנו גם מתרימים עבור סלי מזון ומחלקים אותם לנזקקים. זאת עמותה שכולה מבוססת רק על מתנדבים וכל אחד יכול גם לומר לאיזו מטרה הוא מבקש לתרום את כספו. אם יבוא מישהו ויגיד שהוא רוצה לתרום לטיפול בקשישים אז הכסף שלו ילך רק למטרה הזאת".
מפגש מצמרר
במשך עשרות שנים הפעיל אלכאוי את העמותה וצבר אלפים של מעשי חסד, אך שום דבר לא הכין אותו לכך שהקמת העמותה לזכר אחיו גם תוביל למפגש שיצליח לטלטל אותו ולפעור בו מחדש חור שאותו ניסה לכסות או להדחיק, אך גם לסגור מעגל.
"במסגרת העבודה שלי היה לי אישור להסתובב בתקופת הקורונה כי הייתי עובד חיוני", מספר בז'רנו. "הגעתי הביתה וחיפשתי איפה יש אנשים שצריכים עזרה ואמרו לי שיש עמותה בראשון לציון שעוזרת באותו הזמן עם חלוקת מזון לאנשים שלא יכולים לצאת מהבית. קיבלתי את הפרטים של ערן וקבעתי להיפגש איתו כדי לקבל את החבילות. כשנפגשנו לראשונה התחלתי לשאול אותו על העמותה ולמה היא נקראת 'חסדי ערן' אז הוא אמר לי שזאת עמותה שהוקמה לזכר אחיו, ערן אלכאוי. לא האמנתי למה שאני שומע, בהתרגשות וקול חנוק מדמעות אמרתי לו שאני הייתי בקרב הזה וערן נהרג עשרות מטרים ממני. באותה שנייה נסגר אצלי מעגל של שנים".
אלכאוי: "עצם העשייה של מה שאני עושה, מבחינתי, משאירה את ערן בחיים. אולי זאת הדרך שלי להדחיק את העובדה שהוא כבר לא בחיים, כי כל עשייה כזאת לזכרו היא השליחות שלו. פתאום מגיע אליי אייל כדי לתת עזרה במשימות של העמותה ומספר לי שהוא היה ליד אחי כשהוא נהרג. הפגישה הזאת הייתה כאילו השתחרר פקק של בקבוק שסגור בוואקום חזק שאף אחד לא הצליח לפתוח".
מאז אותו מפגש מרגש השניים בקשר רציף, כמו שני בני משפחה שהתאחדו מחדש. "כל אחד בדרכו עוזר לשני להתגבר על החור שיש לו בלב", הם אומרים.
אות הצטיינות
לפני חודש התבשרו השניים על עוד נקודת ציון מרגשת לאחר שבז'רנו, כיום קצין אג"ם בחטיבה 6, קיבל את אות מצטיין המילואים השנתי של הרמטכ"ל. למרות החוויות הקשות שעבר בשירותו הסדיר, המשיך בז'רנו בשירות מילואים פעיל וקרבי והשתתף בכל המלחמות והמבצעים שהיו מאז, כולל אלו שהתרחשו לאחרונה.
החברים שלך לצוות קוראים לך "גיבור" על שירות המילואים שלך שנמשך עד היום למרות כל מה שעברת.
"אני לא רואה את עצמי ככה. זה מביך אותי. אנשים אומרים לי את זה גם על רקע התרומה שלי לקהילה כי זאת דרך החיים שלי, רק לתת איפה שאני יכול. זה מביך אותי לשמוע את זה, מה אני, איזה סלב? כשאומרים לי כל הכבוד על מה שאני עושה זה גורם לי לתחושות לא נוחות כי אני לא רואה שום דבר חריג, סך הכל קוראים לי לקרב או למילואים ואני התייצבתי. בסך הכל אני רוצה לחזור הביתה בשלום".
המשפחה שלך לא רוצה שתפסיק? אתה כבר לא אותו צעיר בן 20, יש לך אישה וילדים שבטח חוששים מהסכנות שאתה נכנס אליהן.
"אשתי איתי מגיל 16, היא גם היחידה שיודעת מה עברתי, אבל את הכל. היא מבינה שזה אני וזה מה שמגדיר אותי. אני מרגיש שאני מודל עבור צעירים ששירות מילואים עבורם זה נטל. הם רואים אותי בגילי, 51, ומרגישים לא נוח להתלונן".
קראו גם:
החלום הבא
גם מצידו של שרון יש כבר תוכניות עתידיות ופרויקט גדול ושאפתני, אך גם את החלום הזה אין לו ספק שיגשים עבור הנצחתו של ערן ז"ל. "היום יש לנו חזון חדש, זה פרויקט שהוא למעשה קומפלקס שיארח חיילים. יהיו שם חדרי שינה, קפיטריה ומרכזי למידה. החיילים שיתארחו שם ויהנו מהשירותים גם יתנדבו בתפעול שלו. זאת ההנצחה הבאה שאני חולם עליה ויש לנו כבר תוכנית מיוחדת והדמיות שמראות איך זה עתיד להיראות והמיזם הזה ישאיר את זכרו של אחי בוער כל הזמן. אני רוצה שמי שקורא את הכתבה הזאת ירגיש צורך לעזור לי להנציח את זכר אחי ולדאוג שהוא לא יישכח לעולם".
