במשך חמישה ימים עשו בני הזוג שמוליק ודבורי אסמן, שליחי חב"ד בקייב, את דרכם בדרכים הקפואות עם ארבעת ילדיהם שהקטן בהם בן שנה וחצי, בניסיון להגיע למקום שממנו יוכלו לשוב ארצה. השבוע הם הגיעו לבית ההורים בראשון לציון ונשמו לרווחה. "הילדים לומדים להתרגל למקום החדש", אומרת האם דבורי, "אבל אני בטוחה שבהמשך יהיו לכך השלכות".
1 צפייה בגלריה
"התנאים היו קשים, הקור היה מקפיא ולא היה חימום. הילדים כולם חלו". בני משפחת אסמן על המטוס
(צילום: פרטי)
קראו גם:
את השבועות האחרונים העבירו בני הזוג וילדיהם (בני שש, חמש, שלוש ושנה וחצי), בהכנות לקראת המתקפה הרוסית. הם הצטיידו במזון כדי לשרוד את התקופה הקשה, אך המערכה שהלכה והסלימה גרמה להם לקבל החלטה לצאת למסע המייגע והמסוכן בדרך לארץ. "ביום חמישי שעבר החלו ההפגזות סמוך לקייב ואבא של בעלי, הרב משה אסמן שהוא גם הרב הראשי של קייב, העיר אותנו ואמר לנו להגיע לכפר סמוך בשם אנטבקה", מספרת דבורי.
בכפר הסמוך ישנו שטח אדמה שהאב קנה בשנת 2014 עבור הפליטים שהיו במלחמה הקודמת שבמהלכה כבשו הרוסים את חצי האי קרים. "הרב בנה מבנים על השטח, גני ילדים ומוסדות חינוך ודאג שיהיה מקום לכולם. בלילות ישנו בתוך מקלט, כל הנשים והילדים יחד, בגלל שהיו כל הזמן פיצוצים והיה חשש לשלום האנשים.
"ביום ראשון שמענו את הפיצוצים הולכים וגוברים וכל הזמן היו הערכות מצב, לא ידעו לומר אם לברוח או להישאר, כי כל הדרך לגבול מלאה בפקקים", משחזרת דבורי. "ביום ראשון בצהריים התקבלה החלטה שנעשה את הנסיעה לעבר גבול מולדובה בסיוע של ליווי משטרתי. לאורך כל הדרך היו חיילים אוקראינים, טנקים ורובים שמכוונים לעברנו בחשדנות.
"אמרו לנו שזאת תהיה נסיעה דרוכה ומאוד לחוצה, במשך 11 שעות ללא עצירות נסענו כל הדרך שיירה של 19 רכבים ואוטובוסים, 200 איש, עד שהגענו לגבול. משם נסיעה של עוד ארבע שעות לקישינב ומה שרק רצינו היה להניח את הראש במקום מסודר. שכרנו מקום באכסנייה אבל התנאים היו קשים, הקור היה מקפיא ולא היה חימום. הילדים כולם חלו במקום הזה. הבנו שאסור להמשיך לישון שם ובלילה עברנו למקום אחר".
משם נסעה המשפחה עוד ארבע שעות לעבר הגבול הרומני, בתורים בלתי נגמרים עם עוד אלפים שרוצים לברוח, "אחרי שבע שעות הגענו לשדה תעופה של רומניה וטסנו לישראל וביום רביעי נחתנו בארץ ומשם נסענו להורים שלי בראשון לציון. כמה שעות לאחר מכן בעלי חזר לקישינב כדי להמשיך לסייע למי שנשאר שם".
איך עושים מסע כזה עם ילדים בגילאים כל כך צעירים?
"אין לי תשובה נורמלית. אני לא יודעת להגדיר את זה מעבר לנס, הם פשוט היו ילדים טובים. כולם ישבו וישבו עם ספרים והמון נשנושים. עשיתי הכל כדי שהנסיעה תעבור בשלום. הגענו להורים שלי בראשון לציון בשכונת רמב"ם, עכשיו הם מרגישים בטוחים אצל סבא וסבתא. זה הבית שלי, אני גדלתי כאן. לאט־לאט גם הילדים יתרגלו".
החזרה היא לתמיד או שיש כוונה לחזור?
"התקווה שמשיח יבוא. אבל אם הוא לא יגיע והמלחמה תסתיים כשיש שם עוד יהודים, אז בטח המטרה היא להמשיך להפיץ את האור ליהודים שנמצאים שם".
כל העדכונים - חדשות ראשון לציון
