בבוקר ה-7 באוקטובר, ד"ר מיכאל יואכים (42), רופא בכיר במחלקת אף אוזן גרון בבית החולים אסף הרופא, היה בחניון בית החולים. "הבהלה, הלחץ והחששות היו מטורפים", הוא אומר.
"מאוד מהר הגיעו פצועים בדרגות קושי שונות ובערב כבר גייסו את הפלוגה שלנו. כמילואימניק ביחידה האחראית על זיהוי חללים וחקר נסיבות המוות, מצאתי את עצמי במחנה שורה, מזהה כמויות מטורפות של חללים. כרופא אתה תמיד רואה דברים קשים, גם בלי קשר לפיגוע או למלחמה, אבל המראות הפעם היו נוראיים והכמויות עצומות. גם אם אתה מנסה לנתק את הרגש מהעבודה, זה מגיע אליך".
זוועות המלחמה המשיכו לחלחל אל נפשו של יואכים. "באחד הימים טיפלתי בחלל ובסיום העבודה גיליתי שהוא בן משפחה של קולגה", הוא מספר. "פעם אחרת נכנסתי לקיוסק וראיתי סטיקר של חלל, ולמרות שטיפלתי באינסוף חללים, זיהיתי אותו. שאלתי את הקופאי מה הקשר של הסטיקר למקום, והוא אמר: 'זה הבן שלי'. זאת סיטואציה ששוברת אותך. לקח לי שעות להתאושש. רק אחרי כמה ימים חזרתי לעצמי".
קשוח.
"נכון, לכן כרופא אתה חייב לשמור על ניתוק. גם ללוויות לא הלכתי, ידעתי שזה יותר מדי עבורי".
להישבר זו לא אופציה
את האירועים המטלטלים שחוו הרופאים במהלך המלחמה החליט יואכים, יחד עם רעייתו, רופאת השיניים ד"ר דנה עטיה־יואכים, לבחון בשאלת מחקר שקרובה לליבם לקראת סיום התואר השני במנהל מערכות בריאות באוניברסיטת אריאל: כיצד משפיעים החוסן האישי ותחושת הסכנה על רמת החרדה של רופאים בבתי חולים בצפון, בדרום ובמרכז. התוצאות בחלקן צפויות ובחלקן מפתיעות, אך כולן בלי יוצא מן הכלל מדאיגות:
"בחרנו בסוגייה הזאת כי היא מאוד רלוונטית. צוותי רפואה לא יכולים להרשות לעצמם להישבר. אתה מתמודד עם מעמסה אדירה ואסור לך לעצור. כולנו היינו בשוק ובטראומה, ועם הזמן נכנסנו לשגרה. ההחלמה הדרגתית", אומר ד"ר יואכים.
קראו גם:
למרות שלבי ההחלמה - הכאב, החשש והחרדה עדיין שם, ובכך עוסק המחקר של בני הזוג: "ראיינו באופן אנונימי 160 רופאים משלושה בתי חולים: אסותא באשדוד, אסף הרופא במרכז ופוריה בטבריה. ראיינו בעלי תפקידים שונים ממגוון מחלקות, מסטאז'רים ועד סגני מנהלי בתי חולים. המחקר בחן חוסן אישי ותחושת סכנה. רופאים מהדרום דיווחו על רמות גבוהות יותר של חרדה וחשש, אבל את ההפתעה קיבלנו מכיוון אחר: על פי המחקר, לנשים יש פחות חוסן נפשי והן מתמודדות עם יותר חרדה. מסקנה מפתיעה נוספת היא שרווקים ורווקות חווים יותר חרדה מבעלי משפחות. אני מניח שהורים יותר עסוקים בילדים ופחות פנויים למחשבות, אבל זה ממצא חשוב, כי אנחנו רגילים שדווקא בעלי משפחות מקבלים המון תמיכה והתחשבות, אבל מתברר שהרופאים שחוזרים בסוף היום לבית ריק, זקוקים לא פחות לסיוע ותמיכה".
הרופאים מקבלים היום את התמיכה שהם זקוקים לה?
"שאלנו במחקר 'האם פנית לקבלת עזרה?'. לצערי, למרות שבית החולים מספק מענה, בודדים פנו לקבלת עזרה. אולי כי 'חינכו' רופאים להתמודד לבד ולהבליג על קשיים, אבל בפועל רובם לא מקבלים את התמיכה הנפשית שהם זקוקים לה.
"בצבא המפקדים מנחיתים פקודה ומחייבים להצטרף לזום חוסן, וזה מקל. לכן אולי כדאי להכריח רופאים לקחת חלק במעגלי שיח שבהם יוכלו לשחרר את הלחץ מהשנה הזאת".
מהאגם בנפאל לשדה הקרב
אבל הצעות לחוד ומציאות לחוד, ונראה שבשטח מרבית הרופאים חוששים לפתוח את פצעי הנפש לפני תום המלחמה. "מרביתם לא מבקשים עזרה. הם עסוקים מדי, וגם לא רוצים להודות שקשה להם", אומר ד"ר ניר גבריאל מפתח תקוה, מנהל היחידה לכירורגיית כלי דם במרכז הרפואי קפלן, המשרת בסבב המילואים השלישי שלו כרופא בחטיבה 6 המוצבת בצפון.
"ב-7 באוקטובר הייתי עם בת זוגתי, מנהלת מחלקת כלי דם בבית החולים מאיר, בטיול בנפאל. הפער בין האגם היפה בו טיילנו למה שקרה בארץ היה סוראליסטי. מיד לקחנו טיסה לארץ וגויסתי למילואים. בצפון יש שניות בודדות להגיע למרחב מוגן, שניים מבין שלושת ילדיי מגויסים ולא תמיד הצלחתי לתפוס אותם ולבדוק מה שלומם. אין ספק שאחרי שנה הלחץ והמתח האינסופי מצטברים וההימשכות של הלחימה הופכת את זה לאירוע מורכב. בפועל, רוב הרופאים שאני מכיר לא פונים לקבל תמיכה. אנחנו מדברים ומשתפים בינינו, יש קב"נים שעושים עבודה מדהימה וכל אחד מוצא את הדרך להתמודד".
הניסיון הכין אותך להתמודדות הזאת?
"זה שונה. אי אפשר להשוות בין המחזה של פצוע בסביבה סטרילית בבית החולים, לבין טיפול בפצוע בתנאי שטח לא אידיאליים, או עבודה בזמן אזעקה. כשאני מטפל בחולה בחדר הניתוח אף אחד לא יורה עליי. אני מניח שכשיהיה לנו קצת שקט, נתפנה לחשוב על החוויות שעברנו".
הגוף מנרמל את תחושת הסכנה
ד"ר מיכאל לוין (42) מבית אלעזרי, נשוי ואב לשניים (חצי שנה ושלוש) מתמחה במחלקת נשים ויולדות בקפלן. בשבת השחורה הוא עשה הכל כדי להציל חיים, ומודע למחיר שזה גבה ממנו. "אני קצין רפואה בגדוד צבר של גבעתי וכשהבנתי מה קורה מיד יצאתי עם תיק לכיוון קפלן כדי להצטייד בציוד רפואי. ידעתי שצריכים אותי בדרום, ושיש אזרחים וחיילים שלא ישרדו אם לא אגיע אליהם, וצדקתי", הוא אומר. "בחלק מהמקרים הייתי המענה היחיד, ובחלק כמעט איבדתי את חיי - ירי חצי מטר ממני, פצמ"ר שפגע בצד השני של הנגמ"ש, כל רגע אתה בין חיים ומוות".
איך זה השפיע עליך?
"בתמרון בעזה לא היו רופאים ופרמדיקים רבים. הנוכחות שלי הייתה חיונית, וכן, יש לזה השפעה. כשאתה שם אתה כל הזמן דרוך, כל רגע עלול לקרות משהו והחיים שלך בסכנה.
"כשאתה יוצא מעזה, הגוף לא מבין שאתה כבר לא בשדה הקרב. מספיק שצופרים לי בכביש ואני מרגיש שעומדים להרוג אותי. האנרגיות והקפיץ משפיעים עליך. מצד שני יש מנגנון טבעי, הגוף מנרמל את תחושת הסכנה ומקהה חושים. לפני חצי שנה, כשבתי הקטנה נולדה, לא הצלחתי להרגיש את אותה שמחה שהרגשתי עם הבכור, משהו בי כבה. אני חוזר מעזה, מביט בילדים וזו לא אותה אנרגיה ושמחת חיים. למזלי לרעייתי מעיין יש את הבינה וההכלה להחזיר אותי כל פעם מחדש".
אתה מסוגל לחזור להיות הרופא שהיית לפני המלחמה?
"אני מסתכל היום על אנשים שרבים על עגלה בסופר והמום, איך הם יכולים להתעסק בזה? כרופא היו בי חששות, כשחזרתי למחלקה פחדתי שאיבדתי עניין ברפואת נשים, כי במלחמה אתה עוסק בתחום אחר לחלוטין, כל החלטה היא חיים ומוות ואין זמן. לשמחתי מנהלת המחלקה מהר מאוד הכניסה אותי לענייניים ותוך שלוש דקות הרגשתי את התשוקה והרצון לחזור לתחום. בסופו של דבר בבית החולים אתה לא לבד, זה לא רק אתה והפצוע שמחכים עד שמסוק מגיע, יש מערכת תמיכה ודברים נראים אחרת".
אזעקה באמצע ההרדמה
ד"ר איריס אדם (51) מרחובות, נשואה ואם לשלושה (10, 15 ,17) היא כירורגית פה, פנים ולסתות בבית החולים קפלן. באוקטובר הצטרפה לצוות של מחנה שורה לזיהוי חללים. "אלו המילואים הראשונים שלי ואני מקווה שגם האחרונים", היא אומרת. "אין ספק שהשנה האחרונה מלווה בהרבה חרדה, כל העבודה שונה. כרופאה אני עוסקת בתחום שמעולם לא עסקתי בו בעבר ויש לזה מחיר".
כשהיא לא במילואים, אדם ממשיכה לטפל בחולים שלה בקפלן, אבל גם כאן השגרה איננה שגרה. "הכל מורכב יותר", היא אומרת. "כשמדובר בהרדמה מקומית אני מסבירה שבמידה ויש אזעקה נעצור את הטיפול ונלך למרחב מוגן. אם זו הרדמה מלאה ההנחיה היא פשוט להמתין. זו מעמסה נפשית לשלב הכל, אבל למזלי אני עובדת עם אנשים נטולי אגו שתומכים זה בזה.
"עם הזמן למדתי לטפל בעצמי. אם אני רואה במהדורת החדשות כתבה על חלל שבבוקר זיהיתי, אני מכבה את הטלוויזיה בניסיון להגן על הנפש שלי".
מתוצאות המחקר עולה שלרופאות יש פחות חוסן נפשי ויותר חרדה בהשוואה לרופאים.
"מבלי להיכנס לשיטות המחקר, אני מניחה שגברים פשוט פחות מדווחים על חרדה. נשים יותר פתוחות, משתפות ומתקשרות, זה חלק ממנגנוני ההגנה שלנו. המעבר בין העבודה למשפחה קשה. כשאני יוצאת מהעבודה אני מאזינה למוזיקה ומנסה להירגע לקראת הכניסה הביתה. אם זה לא עוזר, אני מאריכה את הנסיעה, העיקר להגיע למשפחה שלי קצת אחרת".
