רחמים הברי (73) שוכב במיטה שבביתו בראשון לציון ואינו יכול לצאת ממנה. הצטברות של בעיות רפואיות רבות מדי, חלקן בשל תקופה ארוכה שבה היה שבוי בכלא המצרי, הפכה אותו לסיעודי שנזקק לטיפול צמוד, אותו מעניקים לו בני משפחתו, שמקדישים זמן רב מחייהם למטרה זו.
קראו גם:
לטענת בני המשפחה, הם מנסים כבר זמן רב לקבל סיוע ממשרד הביטחון, אך במקום לגלות הבנה הם נתקלים בקירות אטומים ובירוקרטיה מתישה. "כל המשפחה שלנו נפגעה מהמלחמה הארורה ההיא, אבל המדינה זונחת אותנו", אומרת אשתו בכאב.
נעדר במשך שבוע
"כשרחמים היה בן 22 הוא נלחם במלחמת יום כיפור", נזכרת רותי, אשתו של הברי. "הוא זומן עוד לפני המלחמה למילואים ושירת במחנה שנלר בירושלים בתור חייל פשוט.
"זכור לי ששאלו אותו מתי הוא רוצה לצאת לחופש ‑ בראש השנה או ביום כיפור, והוא העדיף לצאת בראש השנה, כי כיפור זה רק יום אחד ועדיף כמה שיותר ימים בחופש.
"היינו כבר הורים לתאומות בנות שנה וחצי, וגם הייתי בהריון עם הילד השלישי שלנו. שבוע אחרי תחילת המלחמה כבר לא שמענו ממנו, ובמשך למעלה משבוע הוא היה נעדר. לא ידענו מה עלה בגורלו.
"בלית ברירה הלכנו לשאול רב צדיק שיגיד לנו מה עלה בגורלו, והוא ענה שהוא חי, סובל, ובסופו של דבר הוא יחזור.
"במשך כמה ימים היינו בחוסר ודאות, עד שפעם אחת ראינו קטע מהטלוויזיה הירדנית ושם שידרו תמונה של השבויים והוא הופיע שם. למרות זאת, עדיין אף אחד לא ידע לומר לנו במדויק מה איתו.
"אחרי כשבוע וחצי הגענו למשרד בתל אביב, ששם היו מעדכנים לגבי מצב החיילים, ונאמר לנו שהוא בשבי המצרי. כך במשך חודשיים וחצי הוא היה בשבי, ולא היה לנו מושג מה קורה איתו שם. זה היה גיהינום אמיתי. הייתי בחרדה גדולה והחשש לשלומו היה גדול מאוד.
התעללות ומכות בשבי
אחרי חודשיים וחצי, היא מספרת, רחמים חזר מהשבי ונלקח ישר לבסיס בזכרון יעקב למשך שבועיים, שם נחקר בנוגע לתקופת השבי.
"זאת היתה תקופה מבישה שהוא סירב לדבר עליה. איתי הוא לא היה מוכן לדבר על מה שעשו לו בשבי. רק לחברים קרובים הוא הסכים לספר, ולהם הוא אמר שפירקו אותם שם במכות. נתנו לו ללעוס אבנים וזכוכיות. גלגלו אותם במדרגות. סובבו לו את הרגל אחורה עד שנשברו לו החוליות. באמצע הלילה היו מעירים אותם במכות ולוקחים אותם לחקירה. חודשיים שלמים הוא היה קשור עם עיניים מכוסות, שומע את החברים שלו בוכים בלילות ויוצאים מדעתם.
האישה, רותי הברי: "המשפחה צמודה אליו כל היום כי הוא לא מצליח כבר לקום מהמיטה, אבל למשרד הביטחון כל זה לא משנה"
"כשהוא חזר סוף־סוף הביתה התברר לי שהגיהינום האמיתי של החיים שלנו מתחיל. חזר אלינו רחמים אחר, מלא חרדות. הוא היה מספר שכל הזמן מסתכלים עליו. תמיד כשהיינו קמים בלילה ידענו שהוא ער ולא רגוע. הוא לא היה ישן לילות, ועד היום, אחרי עשרות שנים, הוא זקוק לכדורי שינה כדי לישון, ולצערנו גם זה לא משפיע יותר.
השכנים הזמינו משטרה
הברי סבל מהתקפי זעם האופייניים גם הם לפגועי פוסט־טראומה. "הוא היה הורס דברים בבית", ממשיכה רותי, "שובר דברים, מעיף רהיטים ושובר שולנות וכיסאות. לא הייתי יכולה להחזיק בבית שולחנות ורהיטים במשך שנים רבות כי הוא היה הורס את הכל.
"הלילות היו סיוט כי הוא היה צועק כל הזמן, פשוט צורח. השכנים היו חושבים שקורים דברים בתוך הבית והיו מזמינים לנו משטרה.
"עבדתי אז בבניין העירייה הישן ברחוב זד"ל והוא היה מגיע איתי כל יום, יושב בכניסה ושומר עלי שלא יקרה לי שום דבר. חושש שיקרה לי משהו".
לדברי רותי, החיים לצידו של רחמים לוו בכניסה ויציאה שלו לאשפוזים בבתי חולים לבריאות הנפש, ומן הרגע הראשון היא נתקלה בקשיים מול משרד הביטחון.
"כל התקופה שהוא היה בחרדות ופוסט־טראומה, היינו בקשר מול משרד הביטחון, וזה הסתכם בעיקר בהפניות. הפנו כל הזמן מפסיכיאטר אחד לשני. גם את אחוזי הנכות שהוא היה צריך לקבל הם נתנו רק אחרי שנים רבות, וזה גם אחרי מלחמות שעשינו איתם.
"החיים שלנו הם פרק כואב. אנחנו כל הזמן בתחושה שעושים לנו טובה, שלאף אחד שם לא אכפת. היו פקידות שהשפילו אותו, ממש פקפקו ביושרה שלו".
"מפקיד לפקיד"
לטענת המשפחה, דווקא בשנים האחרונות, כשהם זקוקים יותר מתמיד לסיוע של המערכת, הם עומדים בפני שוקת שבורה.
"בשנה האחרונה המצב שלו הולך ומידרדר", מעידה רותי. "הוא כמעט ולא יכול לקום מהמיטה. הוא במצב סיעודי וסובל ממספר מחלות, כמו שחמת כבד, התקפי לב, לחץ דם גבוה, וחלק מהבעיות האלה ‑ נקבע שנגרמו ישירות בגלל השבי, כתוצאה ממה שהוא עבר שם.
"פניתי עם כל זה למשרד הביטחון כדי שהוא יקבל את הזכויות שלו, שיאפשרו לו מטפל צמוד, כי אני לא יכולה יותר לטפל בו.
"המשפחה צמודה אליו כל היום כי הוא לא מצליח כבר לקום מהמיטה, אבל למשרד הביטחון כל זה לא משנה. יש להם את הזמן שלהם. שולחים אותנו מפקיד לפקיד, מבדיקה לבדיקה כדי שיאשרו שהמצב הרפואי שלו הידרדר והוא באמת צריך מטפל צמוד. לא מספיקים להם עשרות המכתבים שיש לי מהרופאים. כל פעם יש להם דרישה אחרת. יש להם גם זמן משלהם. אני לא יכולה לקבוע את הבדיקה, אלא הם אמורים להתקשר אלי ולקבוע. זה הגורל של השבויים שלנו, שנתנו את החיים שלהם עבור המדינה. מדברים על זה שרוצים לשפר את השירות ולשקם את כל הטיפול בנפגעי הנפש, אבל זה לא נראה ככה. כל המשפחה שלנו נפגעה מהמלחמה הארורה ההיא, אבל למדינה זה לא אכפת".
ממשרד הביטחון לא נמסרה תגובה עד מועד סגירת הגיליון.
