השביליסטים: ליאורה ורוני (פצו) מירון, פנסיונרים ממכבים. היא בת 65, הוא בן 70. יש להם ארבעה ילדים ("חלקם בוגרי השביל") ותשעה נכדים ("כשהתחלנו את השביל עדיין לא היה לנו אף נכד").
5 צפייה בגלריה
ליאורה ופצו מירון. "לשביל אין גיל"
ליאורה ופצו מירון. "לשביל אין גיל"
ליאורה ופצו מירון. "לשביל אין גיל"
(צילומים: ליאורה מירון)

מסע זוגי שנמשך עשור


איך הכל התחיל: ביום הולדתה ה-50 החליטה ליאורה להעניק לעצמה מתנה: להתחיל לצעוד לאורך שביל ישראל. "אמנם פצו כבר עשה חלק מהשביל עם חברים, אבל אחרי שני שליש הם עצרו והפסיקו. את הרעיון וההשראה קיבלתי מ"מסע חיפושים", ספרו של אייל חלפון, שהחליט להזמין חברים וקרובים להצטרף אליו למקטעי השביל מדן ועד אילת. קראתי ואמרתי: גם אני רוצה. אבל לא עם חברים ולא בקבוצה, אלא בדרך שלי: רק פצו ואני, במסע זוגי. בהתחלה הוא לא התלהב, אבל בהמשך התרצה. בהתחלה יצאנו בתדירות של פעם בחודש, ומכל מקטע שסיימנו, יצאנו בפעם הבאה. בין לבין, לאורך השנים, קרו המון דברים שהם החיים, ששיבשו ועיכבו את הלו"ז. לקראת החלפת הקידומת הצבתי את היעד: לסיים את השביל כולו עד גיל 60. וכך היה".

5 צפייה בגלריה
ליאורה ופצו מירון. "לשביל אין גיל"
ליאורה ופצו מירון. "לשביל אין גיל"
ליאורה מירון. העניקה לעצמה מתנה
(צילומים: ליאורה מירון)

כל מקטע: "בין 15-27 ק"מ ביום אחד. לפעמים הלכנו שלושה או ארבעה ימים ברציפות".
הכי קשה: "עיקר הקושי הוא הלוגיסטיקה. לעשות הקפצות, להתארגן עם שינה. הרבה חברים היו מלאכי השביל שלנו, ישנו אצלם והם עשו לנו הקפצות. לאחד המקטעים הקשים באיזור הדרום קיבלנו מהילדים מתנה: שובר לסבל, שסחב את הציוד".

קראו גם:

רגע בלתי נשכח: "את יום הנישואים ה-30 שלנו חגגנו בשלושה ימי צעידה. ביום הראשון הלכנו לבד, בלילה ישנו באוהל. ביום השני הצטרפו אלינו הילדים וביום השלישי הגיעו בני משפחה וחברים. אכלנו כולנו ארוחת בוקר והם צעדו יחד אתנו את המקטע עד לעין הוד. כשסיימנו נפרדנו מכולם – והמשכנו ללילה ביערות הכרמל".
איזה קטע: "את מקטע השביל האחרון הלכנו במשך ארבעה ימים רצופים, מפארק תמנע דרך קניון שחרות, נטפים והר יואש, כל יום בין 10 ל-19 ק"מ, עם לינה אצל חברים בבאר אורה – ובבוקר שוב לשביל. בסוף המקטע הילדים הצטרפו אלינו והביאו לנו חולצות מודפסות. על שלי היה כתוב: I did it my way ועל החולצה של פצו: I did it her way".

5 צפייה בגלריה
ליאורה ופצו מירון. "לשביל אין גיל"
ליאורה ופצו מירון. "לשביל אין גיל"
פצו מירון. "כשצועדים בשביל מדינת ישראל נראית אחרת"
(צילומים: ליאורה מירון)

התחושה: "נפלאה. כשצועדים בשביל מדינת ישראל נראית אחרת. פגשנו המון אנשים וזה היה סוג של קסם ונתן עוד תבלין לזוגיות וגם תחושה של מסוגלות וסיפוק, של 'וואו, אני יכול'".
הטיפ שלי: "השביל לימד אותי שלכל אחד יש את השביל שלו ואת הדרך שלו. אין נכון ולא נכון. אפשר לעשות את השביל בכל גיל. אפשר לעשות את השביל, בהתאמה למצב הבריאותי וליכולות של כל אחד ואחת. כל מה שצריך זה לבחור את המקטע, לנעול נעלי הליכה טובות, להצטייד במקלות הליכה, תרמיל טוב, מים, כובע וקצת אוכל - ואתם מסודרים, בתנאי שבחרתם את הפרטנר המתאים למסע".

בטבע אני הופך מעיוור לרואה


יוסי סעידוב הוא אחד מהפעילים החברתיים המפורסמים ביותר בירושלים. בשנים האחרונות הוא מתמודד עם מחלת ניוון רשתית שגורמת לו לאבד את הראייה. אבל דווקא תהליך העיוורון גרם לו לצאת החוצה: ״בטבע, הרחק מההמון הסואן, אני הופך לאדם רואה, רואה יותר לרחוק, פחות נתקל ומתנגש. פתאום באמצע החיים גיליתי את הטבע״. זה הסיפור המיוחד שלו משביל ישראל:
היום האחרון בשביל ישראל היה אמור להיות סיוט. היינו במחסור של מים, כל הדרך הייתה תחושה מפחידה שתקרה איזו תאונה ולא אגיע לסוף. כקילומטר לפני הסיום עשיתי טעות ניווט ופניתי מערבה במקום מזרחה. ועדיין, זה היה אחד הימים היפים ביותר על השביל והמשמעותי שבהם. סיימתי את אלף הקילומטרים של שביל ישראל עם דמעות בעיניים ותחושת הישג אדירה בלב.
את המסע שלי בשביל ישראל התחלתי בהודו. אני מתמודד עם מחלת ניוון רשתית שנקראת רטיניטיס פיגמנטוזה. היא פוגעת בראיית הלילה ובהמשך שדה הראייה הולך ומצטמצם. רק כשהוא יורד מתחת ל-20 מעלות משרד הרווחה מכיר במחלה ונותן למתמודד תעודת עיוור ולקוי ראייה.
זה מה שקרה לי באמצע העשור הקודם. יצאתי מחדרו של הרופא שבישר לי שאני זכאי לתעודה. באוטובוס בדרך חזרה הביתה הרכבתי פלייליסט של שירי עצב, אבל אחרי כמה שעות הבנתי שזו סיטואציה מוזרה: באוטובוס בדרך הלוך - הייתי אדם רואה, אז אין שום סיבה שבדרך חזור אהיה עיוור.

5 צפייה בגלריה
סעידוב. "ככל שהכרתי את השביל, רציתי אותו ופחדתי ממנו יותר"
סעידוב. "ככל שהכרתי את השביל, רציתי אותו ופחדתי ממנו יותר"
סעידוב. "ככל שהכרתי את השביל, רציתי אותו ופחדתי ממנו יותר"
(צילום: פרטי)

כך נולד הרעיון לעשות משהו שלא עשיתי מעולם: טיול תרמילאים. הודו הייתה יעד קל, ולמדתי בה משהו על הראייה שלי. אולי אני רואה ראיית צינור - אבל כאשר אני מביט לרחוק אני רואה יותר. בטבע, הרחק מההמון הסואן, אני הופך לאדם רואה. אני רואה יותר לרחוק, אני פחות נתקל ומתנגש. פתאום באמצע החיים גיליתי את הטבע.
כשחזרתי ארצה חיפשתי את היעד הבא, וגיליתי את שביל ישראל. ככל שלמדתי עליו והכרתי אותו, רציתי אותו יותר ופחדתי ממנו יותר. התחלתי מערד ועליתי צפונה. המדבר היה גדול עליי. אחרי 40 יום הגעתי לקיבוץ בתחושת סיפוק אדירה. ואז שוב חשתי רעב. רציתי לחזור לטבע.
חזרתי לאילת, מצאתי שותפים למקטעים הקשים ושוב צעדתי צפונה. זה שביל אחר לגמרי. קשוח, צחיח, טיפוסים תלולים, פחות מים, אוכל ומקומות לינה. איך עושים את שביל ישראל עם שדה ראייה מצומצם? בזהירות ובאחריות. לא לוקחים סיכונים. לא סוטים מהשביל, לא הולכים בלילה, ובעיקר משתדלים לדרוך על קרקע יציבה. ככל שקשה יותר חושבים על היעד הקרוב יותר: על ארוחת הצהריים הדלה או הנוף שתיכף יתגלה לנו בתום טיפוס מפרך לפסגת הר.
קילומטר לפני הסוף טעיתי בפנייה. פספסתי את סימון השביל, ובמקום לפנות מזרחה פניתי מערבה. אחרי 500 מטר הבנתי שלקחתי את הפנייה הלא נכונה. עמדו בפניי שתי אפשרויות: לחזור אחורה ולסיים את השביל בדרך המלך. או להמשיך ישר בטעות, ולסיים את השביל בדרך הארוכה יותר. בחרתי בדרך הארוכה יותר. שלוש שנים חלפו מאז סיימתי את השביל ואין יום בו איני מתגעגע למאמץ, לנופים ולאנשים. שבילי הארץ ממשיכים לקרוא לי ואמשיך ללכת בהם כל עוד שרידי ראייה בעיניי.

נחש באמצע השביל


השביליסטית: אדר מרחבי (30), תושבת גדרה, נשואה לחן, מטיילת בשביל ישראל ובכל רחבי הארץ ומתעדת את המסלול בחשבון האינסטגרם שלה
איזה קטע: "אחד המקטעים שאהבתי באזור מודיעין עובר בין לטרון למצפה מודיעין, כ-18 ק"מ ברמת קושי יחסית קלה. במקטע הזה חווים חיבור למדינה, להיסטוריה ולצה"ל. ממש בתחילת המקטע אפשר להיכנס למוזיאון יד לשריון ולאורכו פוגשים אנדרטאות של חטיבות שונות בצה"ל. אסור לפספס את מצפה חן לזכרו של חן אגוז ז"ל, שממנה נשקף נוף מדהים על גוש דן והים התיכון. מהתצפית ממשיכים כל הדרך ליער בן שמן הירוק והיפהפה".

5 צפייה בגלריה
מרחבי. "אתגרים מנטליים"
מרחבי. "אתגרים מנטליים"
מרחבי. "אתגרים מנטליים"
(צילום: פרטי)

חוויה מיוחדת: "שביל ישראל הוא חוויה מאתגרת ומעצימה. לעבור יום אחר יום ברחבי הארץ ולחוות את הנוף שמשתנה מול העיניים - מהמדבר השקט והחום, דרך יערות, מעיינות וחופי הים התיכון ולסיים בנקודה הצפונית ביותר של השביל - זו חוויה מטורפת. בנוסף לקושי הפיזי, המסע הזה גרם לנו להתמודד עם אתגרים מנטליים: באחד ממקטעי השביל נקלענו לחשיכה במדבר, היה מאוד קשה למצוא את שבילי הסימון, לא ידענו לאן ללכת והחושך המשיך להעמיק. בשלב מסוים היינו צריכים להשתמש ביתדות כדי להמשיך ומתוך החשיכה פגשנו נחש שרף עין גדי, שהוא הארסי ביותר בארץ, משתרך על אחת היתדות. זה היה מפגש מפחיד מאוד. למרות כל האתגרים, ואולי בזכותם, שביל ישראל הוא מסע משמעותי, חשוב והכרחי לכל ישראלי".
הטיפ שלי: "ההמלצות שלי למי שעושה את שביל ישראל בפעם הראשונה הן קודם כל להתנסות לפני היציאה לשביל במסלולים ארוכים של כמה ימים, שכוללים סחיבת ציוד ומזון על הגב, כמו שביל ים אל ים, שביל הגולן או שביל רמות מנשה. בשבילים האלה תוכלו להתנסות ולדעת כיצד אתם מרגישים ומתפקדים במהלך מסלול ארוך. המלצה נוספת היא לא לוותר על ביגוד איכותי. לבחירת הביגוד יש השפעה ישירה על השביל שלכם, חשוב מאוד להשקיע בנעליים איכותיות שמתאימות לתוואי הדרך הישראלי, ובמיוחד להשקיע בגרביים מצמר מרינו, שמונע התפתחות של שלפוחיות - והרי כל מטייל יודע ששלפוחיות הן האויב הגדול ביותר".