אמנם יש בי רובד מאוד מוחצן וגלוי, אבל מתחת למעטה הזה יש בי גם רובד סמוי שקשה לי לחשוף וקשה לי מאוד להביע בשיחה פנים מול פנים ובטח ובטח שמול קהל.
הכתיבה היא הדרך האולטימטיבית לתת דרור לרגשות הכמוסים שלי, לרגישויות שלי, לחששות ולפחדים, לכעסים וכן, גם להביע אהבה.
היום, בעידן הדיגיטלי, כולנו כותבים כמעט כל היום - פוסטים ברשתות החברתיות, הודעות ווטסאפ, מיילים ועוד. אבל פעם דרך ההבעה הזו לא הייתה מובנת מאליה בכלל.
קראו גם:
חבר טוב שלי מהתיכון, אלירן דיין, חגג יום הולדת השבוע והביא לי מתנה. הוא שלח לי שני שירים שחיברתי בתור תיכוניסטית מין המניין לעיתון בית הספר ״עמית עמל״.
אלירן, שהיום כותב ועורך ספרים, ערך בזמנו את עיתון בית הספר ושמר את השירים שלי.
"אני צריכה אוויר לנשימה
אני צריכה הבנה
אני צריכה בית חם והרבה אהבה
אבל, מעל הכל, אני צריכה אותך".
שיר נוסף שאלירן שלח לי:
"גשר האהבה - הוא היצירה של שנינו
גשר האהבה - לעולם לא תיפרד דרכנו
מבטי אהבה לעברך שולחת
רוצה לתת וגם לקחת
מה שאני מרגישה לא ניתן לבטא במילים, זה בעצם כל החיים".
עמוק לילדה בת 17, לא?! יש לי הרגשה שאני יודעת למי בדיוק נכתבו השירים האלו, אבל את זה, כמובן, אשאיר לעצמי.
ולכם, הקוראים והקוראות, אני ממליצה מכל הלב לכל אחד ואחת: קחו עט ודף ושרבטו כמה מילים מהלב. אפילו למגירה. ולהורים, עודדו את ילדכם לכתוב. רק טוב ייצא מזה.
זה בהחלט מקום מפלט בתקופה המשוגעת שבה אנחנו חיים.
וזה הזמן והמקום לשלוח את תפילתי לימים רגועים מאלו.
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון - הירוקים
