במשנה נאמר: "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא", או בתרגום חופשי: כל המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו.
מאז חלקו הראשון של תוכנית ״עובדה״ על שירה איסקוב, שניצלה מרצח על ידי בעלה, הרשת לא מפסיקה לעסוק בה ובסיפורה הקשה.
מצאתי לנכון, למרות הפרסום הרחב, להביע את דעתי בנושא הטעון הזה.
קראו גם:
בעיניי, שירה לא אלופה או גיבורה. היא אישה שורדת וברת מזל, שברגע האמת שמע את צעקותיה בן השכנים ואמו נחלצה לעזרתה.
עדי גוזי, אותה שכנה, היא הגיבורה האמיתית בסיפור העצוב הזה. שכנה לא קרובה במיוחד, שבזמן אמת, עוצרת הכל ורצה לבית השכנה וכך בעצם מצילה אותה.
אינני יודעת מה אני הייתי עושה במקומה.
האם הייתי מפחדת וקופאת מאימה?
האם הייתי רצה כמוה לעזרת אישה זרה?
האם הייתי מקבלת בשבריר שנייה החלטה שלולה לסכן את חיי ואת חיי משפחתי?
אם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מכל הסיפור עם הסוף החצי טוב הזה, הוא ערכה של ערבות הדדית.
ערבות הדדית, בהגדרתה, היא אחריות הקהילה כלפי כל אחד מחבריה ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל.
ביהדות (בחז"ל, למען הדיוק) לימדו אותנו "שכל ישראל ערבים זה לזה". יש המון דוגמאות לכך מתקופות שונות של העם היהודי בגולה וגם בישראל, אך נראה שלאחרונה הערך הזה במגמת ירידה: בין ההכפשות בגלל הבחירות החוזרות ונשנות, בין משבר הקורונה וגם בגלל שלא חסרים לנו שסעים וקרעים בעם, גם בלי כל זה.
ופתאום באה אישה - עדי גוזי - ונותנת לכולנו תקווה. תקווה לשכנות טובה, לאומץ, לאחריות ולאכפתיות מהאחר וכולנו רק יכולים ללמוד ממנה.
אני, אגב, המלצתי עליה להדלקת משואה ביום העצמאות כסמל לערבות ההדדית ולקהילתיות.
חושבים כמוני?
עדי זהר, פעילה חברתית בראשון לציון ומנהלת פורום ראשון לציון - הירוקים
