הפועל מרמורק סיפקה במהלך הפגרה את עיקר העניין בליגה א', עם החתמה גדולה כמו זאת של ערן לוי וחידוש החוזה של עידו אקסברד. הבעלים מוטי אברג'יל ממשיך עונה שנייה ומשקיע בנדיבות בקבוצה, וברקע הזמירגלן אייל גולן נותן גיבוי. ארז בנודיס, שמכיר היטב את המועדון מקדנציות קודמות שלו ב'איצטוני', אמור להוליך ללאומית סגל חזק, שיכלול גם את רז יצחק, סתיו נסיקובסקי, דייגו ניקולייבסקי, סתיו בן אהרון ועידו דוד. ביום שלישי, במחזור הפתיחה שלהם, האדומים יתייצבו למשחק חוץ לא קל בתפאורה הלא מפוארת של המגרש בכסייפה.
מכבי שעריים, שעברה לניהול תחת מאמן השוערים לשעבר מני סוויסה, בגיבוי של מוטי נדב הישן והטוב, תודרך על ידי שמוליק חנין המנוסה. את ההתקפה שלה יוביל דניאל בלומנפלד שאמור לקבל אספקה מאבי יוסף ומעידו שרון המוכשרים. בהגנה יש לה בסיס חזק עם רביד אשר, עידו טואף ואסף חקאק.
מחר יתארחו השערוקים אצל א.ס נורדיה.
מפגש משפחתי
חגי שרעבי (65), אבא לשלושה ילדים וסבא לשני נכדים, נולד במרמורק. עובד במטווח העירוני, ורחוק שנה וחצי מהפנסיה, כדבריו. הוא שיחק בהפועל מרמורק בשנות ה־70 וה־80 - ונשאר מחובר אליה בחבלים של אהבה.
"הייתי הכוכב של קבוצת הנוער בעונה שבה הבוגרים עלו ליגה עם טוני שרעבי ז"ל", הוא מספר. "הייתי קיצוני שמאלי. לא מהיר במיוחד, אבל תחבולן - וזה הספיק לי כדי להסתדר. בשנת 78' עלינו ליגה לארצית עם זורי שעובי, וב־82' עלינו עם ניר לוין. הייתי מחובר לקבוצה לפני שהתחלתי לשחק בה, ונשארתי מחובר גם אחרי שהפסקתי לשחק. לשמחתי, הילדים שלי גם קשורים לקבוצה. הפועל מרמורק היא הבית שלנו, והאהבה הגדולה אליה מחייבת את כל מי שגר בשכונה לאהוב אותה - כדי שימשיך להיות משהו שמחבר את כולנו כאן".
יואב סוברה (59), נשוי, אבא לשלושה וסבא לשלושה, הוא עצמאי ונולד גם הוא ברחובות. גם הוא מתגורר במרמורק, כבר 20 שנה, אבל החיים גלגלו אותו לאהוד את שעריים. "בנוער שיחקתי במכבי רחובות, אבל לא הגעתי לבוגרים. נהייתי אוהד של שעריים, אחר כך עסקן, מנהל מחלקת הנוער ומנכ"ל בתקופה של אבי מדהלה".
מתגעגע למשהו?
"כן, לאותנטיות שנהנינו ממנה כל כך כש־90 אחוז מהשחקנים היו תוצרת בית. ילידי העיר. היום תחלופת השחקנים היא עצומה. קבוצות לא משאירות אצלן את שחקני הבית שלהן. גם למרמורק אין שחקני בית. מה שנשאר הוא הקהילתיות שלנו כאוהדים. היום קבוצות מגדלות שחקן כשרוני ומוכרות אותו. גם רועי קהת, שהוא הרחובותי היחיד כיום שמשחק ברמות הגבוהות, לא גדל בקבוצה כאן. תום מדהלה, שהוא בן לשושלת מפוארת של שחקנים בשעריים, לא משחק כאן. אז מה נשאר?".
מה נשאר באמת?
"עדיין כיף לפגוש במגרש אנשים שאתה מכיר כל החיים. כולם חברים של כולם, ומזכירים נשכחות אחד לשני. יש אווירה משפחתית בלי הבומבסטיות של הקבוצות הגדולות. רק אתמול עשינו כמה חבר'ה על האש עם שמחה גד. הוא, אגב, נולד יומיים לפניי. ואני מצוי בקשר עם שחקני עבר כמו מוטי חיימוביץ', אריה מרציאנו, קובי רוקבן, אופיר עפג'ין ואחרים. משמרים את הרוח של שעריים בכל מצב. הילדים שלי שיחקו בנוער של שעריים. הבן שלי שיחק עם עומרי אטיה, כשהייתי מנהל הנוער. בן אחר שלי שיחק בנערים. רציתי שהם יהיו שחקני בוגרים, אבל כל אחד והדרך שלו...".
שרעבי, למה אתה מתגעגע?
"הכדורגל בעבר היה נטו אהבה. משוחרר, נטול טקטיקות. בלי הלחץ של הכסף הגדול. היה כיף, לא היו שידורים בטלוויזיה. באנו, נהנינו והלכנו הביתה".
שרעבי: "הייתי בזמנו מעריץ גדול של חנן עדני, שאיש לא יוכל לקחת ממנו את הזכויות על הניהול שלו לאורך שנים. אבל נגמרו הימים שבהם איש אחד יכול לנהל עסק כזה שנהפך למורכב הרבה יותר. והיום יש צוות ניהולי בראשות האחים חופי שעושים עבודה מדהימה"
ומה נשאר?
"הערכים, האהבה לקבוצה, האותנטיות. יש לנו במרמורק קהל תרבותי, שמח, שלא מקלל. אפשר להביא למשחקים ילדים בני שלוש או ארבע. לשמחתנו יש מאחורי הקלעים אנשים שעושים עבודה גדולה יומם ולילה. בעבר כדורגל במרמורק היה תחביב קליל ונעים, והיום כבר יש מחשבות על הישגים, וצריך להשקיע הרבה בגיוס כספים כדי לשרוד. מרמורק היא לא כדורגל נטו. היא הרבה מעבר לכך. אני מסתכל על הטריבונה ורואה שם בדמיון את הילדים של פעם, רק עם פרצופים חדשים. ההמשכיות הזאת עם האהבה והאחווה, ולא משנה באיזו ליגה, מרגשת אותי. ההנהלה, אייל גולן, מוטי אברג'יל ושאר הספונסרים הם העוגן הניהולי והכלכלי שלנו. והקהל מגיע - כשאין קורונה - ובראשם אחיקם עותמי שסוחב את כולם, שכונה שלמה, על הגב שלו. בלי מחנות בתוך הקהל. כולם מאוחדים. יש משהו יותר מרגש מזה?".
אז הכל מושלם?
"רק שיהיו תשתיות: מחלקות נוער, כדורגל נשים, ספונסרים ואצטדיון. זה יאפשר לנו להמשיך לחלום ולאהוב באופן שהוא מעבר לכדורגל. ואין את זה בכל מקום. ברעננה, למשל, יש עירייה תומכת, אבל אין קהל. מי יבכה שם בהפסדים? מי יגיד וישיר לקבוצה שהוא אוהב אותה?".
והעונה נפתחת בלי נוכחות של קהל.
סוברה: "אין שום טעם לכדורגל בלי קהל. בלי אווירה של קהל שהוא הערך המוסף. לשחקנים אין דרייב לשחק, וכל שכן לקהל קשה להתחבר, כי הכדורגל נועד לקהל. זה מרגיש כמו משחק אימון. אם זה היה תלוי בי - הייתי מבטל את העונה הזאת. ושלא תבין לא נכון, לבי עם השחקנים, עם מנהלי הקבוצות והספונסרים, שמשקיעים זמן וכסף. גם ככה הם חיים מהיד לפה".
שרעבי: "לשחק בלי קהל זה עולם אחר. הקורונה היא מכה עולמית, וכולנו משלמים מחירים. אבל אין ברירה וצריך להשתמש בדמיון - כך שגם כשנהיה רחוקים פיזית מהקבוצה נוכל לחוש אותה. זה הצליח לנו כששידרו משחק שלנו, וכולנו הלכנו לפאב הדאבלין והתרגשנו יחד".
אגב, מה אתה חושב היום בראייה לאחור על הדרך שבה חנן עדני ניהל את העסק?
"כבודו של חנן במקומו מונח. הוא היה ענק, משכמו ומעלה. הבין בכדורגל, וידע איך להחזיק בחיים קבוצה בתקציב זעום. מרמורק חיה מכלום, בזכותו. מי יקח את זה ממנו? הייתי מעריץ שלו. אבל זה התאים לפעם. עכשיו החיים השתנו, יש יותר מורכבות וחייבים לחיות על תקציבים גדולים. עכשיו האחים חופי עושים עבודת קודש. מגיע להם פרס נובל מטעם השכונה...".
עם כל היופי והאותנטיות, שתי הקבוצות הן לא באותו סדר גודל.
סוברה: "מה שחסר לנו כיום הכי הרבה בשעריים הם שחקנים שגדלו במועדון. היו לנו המון כאלה לאורך השנים, ועם חלקם, כמו מוטי חיימוביץ' ושמחה גד, אני נמצא בקשר. בשנים האחרונות היה רק את תום מדהלה, שהוא שורשי מאוד מבחינה משפחתית אצלנו"
סוברה: "שעריים תמיד היתה גדולה יותר מבחינת סדר הגודל של המועדון. מרמורק היא שכונה קטנה יותר, האוהדים באים משם עם עוד כמה נספחים שהצטרפו אחרי האיחוד עם הפועל רחובות. את שעריים אוהדים מכל השכונות בעיר, ובנוסף היא גם היתה הקבוצה הבכירה בשפלה, ועד היום אנשים מקריית מלאכי ומגדרה קשורים אליה. למשחק העלייה שלנו נגד הפועל אזור ב-2012 הגיעו 4,000 איש, אבל בלאומית כשכבר לא הצלחנו הגיעו פחות. קהל אוהב הצלחות. אם לקבוצה אין מה למכור - למה שאוהד יגיע?".
שרעבי: "רזי צעידי אמר לי פעם: 'אם אתה רוצה ליהנות רק מכדורגל - תלחץ על השלט ותהיה בבית. תראה את מסי. אם אתה רוצה לאהוב ולהרגיש - תבוא למגרש בניצחונות ובהפסדים'. וזאת הייחודיות של השכונה שלנו, כך שמבחינתנו אין ברחובות קבוצה גדולה או קטנה".
ציפיות מתונות
מתחילים עונה חדשה, יש בכלל מקום לצפות להצלחה בגדול?
שרעבי: "בשנים האחרונות הגיעו אלינו למרמורק אנשים בעלי אמצעים ומעמד - ואיפשרו לקבוצה לשאוף להישגים. גם השנה בנו כאן קבוצה חזקה. ואני מדגיש, אפילו שאנחנו שותפים לרצון של המועדון להצליח, הכיף הגדול הוא בשמחה בכל פעם שהשם מרמורק מוזכר וכשהקבוצה משחקת כדורגל טוב".
סוברה: "יש הבדל בין שאיפות למציאות. כרגע אין תקציב משמעותי, ואין אצטדיון ראוי לשמו. אנחנו מחכים כבר 50 שנה לאצטדיון. מימשנו פנטזיה כשעלינו לליגה הלאומית, אבל נאלצנו לנדוד לנס ציונה. זה לא הצליח ובתוך שנה חזרנו לגודל הטבעי שלנו. גם מרמורק נאלצה לשחק מחוץ לבית, ברמלה ובלוד, כשהיתה בלאומית - וזה לא הצליח. לדעתי גם אם מרמורק תעלה חזרה ללאומית - היא תרד שוב".
חגי, אתם בכל מקרה אמורים להיפרד מהמגרש שלכם.
"הרבה דמעות יישפכו ב'עצרת הזיכרון' כשניפרד מהמגרש. כל הזכרונות שלנו שם. אין אוהד מרמורק שאבא שלו לא אהד או שיחק בקבוצה במגרש הזה. יש לנו גרעין של 500 איש שהם משפחה וזה הבית שלה. אבל אם רוצים להתקדם ולהגיע להישגים, אני מסכים עם יואב שחייבים מגרש ראוי".
איך שני מחנות האוהדים מסתדרים?
סוברה: "האוהדים מבינים שהעובדה שהם באים משני צדדים של אהדה לקבוצות עירוניות לא צריכה להתערבב ברמה האישית. יש הרבה יסודות אותנטיים ואתניים ברחובות, ולכן כולם מכירים את כולם. זה לא כמו בת"א שאנשים מגיעים מחוץ לעיר ועושים בלגן בין המחנות. אצלנו יש כבוד והערכה הדדיים. אני חי במרמורק, כל השכנים שלי אוהדי מרמורק ומתייחסים אלי יפה. יש כאן אנשים נפלאים. בעבר הציעו לי להיות חבר הנהלה במרמורק. פעם עשיתי להם עבודה בהתנדבות ונתנו לי מנוי. חגי, למשל, הוא אדם שתמיד מצחיק אותי וגורם לי לחייך. תותח על, אסטרטג ענק. אני ממש אוהב אותו. ותשמע משהו, אפילו הציעו לי להיות חבר הנהלה במרמורק. אני בטח לא נולדתי כדי לשנוא אנשים. האוהדים של מרמורק מדהימים, הם יצרו חממה סביב הקבוצה שלהם. אחיקם, המנהיג שלהם, עושה עבודה מדהימה".
שרעבי: "היריבות מבוססת על יוקרה. לכל קבוצת אוהדים יש היסטוריה משלה שהיא רוצה לשמר. הם בעיני עצמם אימפריה. פה ושם תשמע איזו אמירה פנאטית, אבל זה לא מייצג והרוב המוחלט מבוסס על יריבות ספורט נטו. מה שכן, אני מתגעגע לשיח של הדור של פעם שהיה רגוע יותר".
