הפועל ראשון לציון מזוהה כל כך עם משפחת פלח ומשפחת פלח מזוהה עם הפועל ראשון לציון. את זה כל חובב כדוריד יודע. דודי הוא יו"ר האגודה ושחר מנהל את מחלקת הנוער שמכשירה את הדור הבא. בשקט־בשקט מסתבר שגם הדור השני במשפחה מתחיל ליטול חלק במשא ולובש את המדים האדומים: אורי (17) ויואב (16).
הראשון שחקן סגל לגיטימי בקבוצה הבוגרת של המועדון, השני מככב בקבוצת הנוער ולפעמים נקרא להבלחות כשעידן מימון צרך תוספת לרוטציה.
"אנחנו משפחה של כדוריד", מסביר יואב. "גם רועי, עידו וענבר, בני הדודים שלנו, הבנים של דודי, שיחקו כדוריד בעבר". אורי ממשיך באותו הקו: "הרי זה לא הפתיע אף אחד שגם אנחנו נכנסו לענף".
אז לא צריך לשאול איך התחלתם.
יואב: "בכיתה א' אבא שאל אותנו אם אנחנו רוצים ללכת לראות את בני הדודים שלנו משחקים. הלכנו לראות ומאוד התחברנו, אז הלכנו לחוג בבית ספר היסודי שלמדנו בו, שאימן בו יובל גררה. נהנינו והשאר היסטוריה. אגב, היום יוצא לנו להתאמן בקבוצה עם יובל, שהדריך אותנו בכיתה א', אז זה סוג של סגירת מעגל".
אורי: "האמת, התחלתי בחוג כדורסל, אבל ידעתי שבני דודים שלי משחקים כדוריד ורציתי ללכת לראות אותם. המשחק נראה לי כיפי וניסיתי גם את זה. מאותו יום לא חזרתי לכדורסל".
במשפחה כזו בטח אין אופציה אחרת?
יואב: "האמת שלא היתה דחיפה מצד אבא או הדוד. כמובן שהם היו מרוצים שהגענו לכדוריד. בכיתה ד' עוד התלבטתי, אבל המשפחה 'עזרה' לי להחליט. היום כמובן יש הרבה יותר תמיכה ושניהם עוזרים בכל מה שאפשר. נותנים טיפים ודוחפים אותנו להגיע הכי רחוק. גם אמא נמצאת בכל משחק ומצלמת. ישר לאחר מכן אנחנו נוסעים הביתה לראות אותו, כדי לדעת איפה ואיך היינו יכולים להיות יותר טובים".
אורי: "ההורים שלנו תמיד נתנו לנו לנסות כל ספורט או חוג שרצינו, כך שלא היתה דחיפה ספציפית לכדוריד. עם הזמן ההורים שלי נהיו יותר מעורבים. היום גם אבא חלק מההנהלה של הפועל, תפקיד שהוא לא חשב עליו או שהיה קשור אליו באיזושהי צורה לפני שהצטרפנו לענף".
"אין בינינו קנאה"
עם יד על הלב, אין קנאה ביניכם? בכל זאת, שני אחים, באותה קבוצה ובאותו ענף, שנאבקים על מקומם.
יואב: "אורי ואני מכיתה ז' משחקים ביחד. כל שנה עליתי לקבוצת הגיל שלו ושיחקנו באותה קבוצה. אנחנו כל הזמן מנסים לתמוך אחד בשני ולעזור כדי שהשני ישתפר כמה שיותר, בלי קנאה. כמובן שכל אחד מנסה להשתפר כמה שיותר ולהגיע הכי רחוק שאפשר, אבל מבחינתנו ההצלחה של השני חשובה לא פחות. היה משחק לפני כמה שנים משחק בבאר שבע, שצעקנו אחד על השני, ולא הסכמנו על משהו. בסוף, אחרי שנרגענו, דיברנו והחלטנו שדבר כזה לא יקרה יותר ושלא נוציא את העצבים אחד על השני. היום אנחנו משחקים ביחד כעמט בכל מסגרת אפשרית, בהפועל ראשון לציון, בנבחרת בית הספר עמית עמל ובנבחרת ישראל לנוער".
אורי: "אין בינינו קנאה. בעיקרון שנינו משחקים בשלישייה האחורית, וזה גם מה שנותן לנו את האופציה להיות ביחד על המגרש. אני מאוד נהנה לשחק עם יואב כי הוא מבין אותי ואני אותו, גם בלי לדבר, ומכירים את סגנון המשחק אחד של השני, מה שבא לטובתנו במהלך המשחק ליצור מצבים אחד לשני".
יואב ואורי הם לא היחידים בבית שמשחקים כדוריד, גם יונתן בן ה־13 (תודו שאתם לא מופתעים) נחשב לכישרון גדול ומשחק בקבוצת הנערים של המועדון האדום.
טוב, להורים יש משימה קשה: לבחור לאיזה מגרש ללכת לראות את הילדים.
יואב: "בהרבה מהשבתות היינו רצים מאולם לאולם בגלל שלכל אחד היה משחק בשעה אחרת. במקרה הגרוע הם היו מתפצלים ואחד היה הולך למשחק אחד והשני למשחק השני. הם אף פעם לא ויתרו על לבוא לראות משחק שלנו והם נמצאים שם בכל פעם. לפני כמה שנים, כשלמדתי בבית ספר יסודי, ההורים שלי עשו הפתעה ביום ההולדת ונסענו כולנו למחנה אימונים ומשחקים של הקבוצה הבוגרת בפראג, זאת היתה חוויה מדהימה. נסענו איתם באוטובוסים, היינו במשחקים שלהם, אכלנו איתם ארוחות והם חגגו לי באוטובוס יום הולדת".
אורי: "יצא לא מעט שמשחקים התנגשו באותו הזמן, אז ההורים היו מתפצלים כדי שלפחות אחד מהם יוכל להיות בכל משחק. היום זה כבר פחות קורה כי יואב ואני באותה הקבוצה. מה שכן, אין משחק שאין מישהו מהמשפחה שלנו בקהל".
כדוריד מצטייר כענף מאוד פיזי, אפילו אלים.
יואב: "כן, אנחנו תמיד חוזרים מהמשחקים עם סימנים כחולים ואדומים בכל הגוף, וגם באימונים נפצעים הרבה. אני נקעתי הרבה פעמים את הקרסול, את האצבעות, וגם זעזוע מוח היה לי. בכדוריד בעצם אתה זה שחותר למגע, אתה צריך לעבור את השחקן כדי להבקיע גול, והחוקה אומרת שמותר לך לעצור את השחקן באלימות, אבל לא בדרך בלתי ספורטיבית כמו דחיפות, משיכות מאחורה וכו'. אז בעצם אתה כל הזמן נכנס למגע וחוטף מכות. אבל האמת היא שאין הרגשה יותר טובה מלחזור הביתה אחרי משחק שניצחת ושכל הגוף כואב, כשאתה מרגיש שנתת הכל במשחק".
אורי: "יונתן, האח הצעיר שלנו, הרבה יותר טוב ממה שאנחנו היינו בגילו אז אני מאמין שהוא ימשיך בדרך הזאת ויגיע רחוק. מה שכן, אנחנו לא נעשה לו חיים קלים ונמשיך לאתגר אחד את השני"
אורי: "אני חושב שהמשחק הוא מאוד פיזי, אבל לא אלים. מעטים האימונים, ועוד יותר המשחקים, שאתה יוצא מהם בלי להרגיש איזשהו איזור כואב בגוף, אבל זה גם חלק מהכיף בספורט. אפשר להשתחרר ולהיות אגרסיבי".
"מכוונים הכי גבוה"
מה אתם חושבים על מעמד ענף הכדוריד בארץ?
יואב: "אין לו מספיק חשיפה בארץ, לדעתי. אפילו רוב האנשים לא מבדילים בין כדוריד לכדורעף. הם לא באמת מכירים את המשחק לעומק, רק שמעו את השם אבל לא ראו משחק אף פעם".
אורי: "חוסר החשיפה מאוד מורגש בארץ. רוב האנשים שאני אומר להם שאני משחק כדוריד ישר שואלים אם זה המשחק עם הרשת (כדורעף). ובצד היותר מקצועי זה מבאס שזה המצב, כי אחרי הצבא אין לך אופציה להיות מקצועני לגמרי בספורט שלך ולהשקיע את כל הזמן בלהתקדם ולקדם את היכולות שלך".
מה לגבי מטרות שהצבתם לעצמכם?
יואב: "המטרה המרכזית שהצבתי לעצמי היא קודם כל להגיע לקבוצה הבוגרת של האגודה. זה חלום שהיה לי מגיל קטן, כשהייתי נוסע לכל המשחקים בימי שישי. בנוסף, לצאת לשחק באירופה ולהיות בנבחרת ישראל. זה דבר מאוד משמעותי בשבילי לייצג את המדינה".
אורי: "לקחת דאבל עם הפועל ראשל"צ, כי זו האחרונה שלי בנוער. לזכות באליפות התיכונים ולהצליח לעלות לדרג א' עם נבחרת הנוער. כמובן שארצה בשנים הקרובות להצליח להשתלב כשחקן משמעותי בבוגרים של הפועל ראשון".
יואב: "לפני כמה שנים במשחק בבאר שבע, צעקנו אחד על השני, ולא הסכמנו על משהו. בסוף, אחרי שנרגענו, דיברנו והחלטנו שדבר כזה לא יקרה יותר ושלא נוציא את העצבים אחד על השני"
לסיום, שאלה קצת אכזרית, מי יגיע רחוק יותר?
יואב: "קשה לי לענות, כי שנינו מכוונים הכי גבוה. אני יודע שאעשה כל מה שאני יכול כדי להגיע הכי רחוק שאני יכול. בכל מקרה, ההצלחה שלו חשובה לי כמו ההצלחה שלי".
אורי: "יונתן, האח הצעיר שלנו, לטעמי, הרבה יותר טוב ממה שאנחנו היינו בגילו אז אני מאמין שהוא ימשיך בדרך הזאת ויגיע רחוק. מה שכן, אני מבטיח שאנחנו לא נעשה לו חיים קלים ונמשיך לאתגר אחד את השני".
