יש כדורסלניות ישראליות שמנסות את מזלן באירופה, ואלו שמצליחות לקבל מלגה טסות לליגת המכללות בארה"ב. היתר משחקות פה בארץ, קרוב לבית. אה כן, ויש את טל יעקב בת ה-22 מראשל"צ, שבשתי העונות האחרונות משחקת כדורסל דווקא ב...אוסטרליה.
משום מקום
ב-2017 יעקב (1.73 מ') החליטה לקחת את מטלטליה ולחצות במטוס למעלה מ-10 אלפים קילומטר מראשל"צ עד היבשת החמישית. בתחילה שיחקה באנסט ובחצי השנה האחרונה בקבוצה בעלת השם המעניין - מכבי ווריורס - קבוצתה של הקהילה היהודית מהליגה של מחוז ויקטוריה.
הכל התחיל, כאמור, בספטמבר 2017. "נוצר קשר ביני לבין המאמן דאז באנסט, דן סיון, שהוא ישראלי שהיגר לאוסטרליה. בדרך כלל הם מייבאים לליגה שחקניות מארה"ב, והוא חיפש דווקא ישראלית. אחרי ששלחתי לו סרטונים שלי, וקיימנו כמה שיחות, הוא החליט לבחור אותי. באותה עונה זכיתי בתואר ה-MVP של הליגה ונבחרתי לחמישיית העונה”.
לטוס יום אחד לאוסטרליה. חתיכת החלטה.
"החלטתי בכלל שאני שמה את הכדורסל בעדיפות שנייה ומתחילה ללמוד. ואז פתאום, משום מקום, הגיעה ההצעה הזאת. הם מימנו לי הכל. חברה שלי חזרה אז מטיול של כמה חודשים ארוכים באוסטרליה ונהנתה.
"אמרתי לעצמי: 'למה שלא אדחה את הלימודים ואצא לנסיעה של פעם בחיים? לשחק כדורסל, לראות מדינה בסוף העולם, וגם מממנים לי הכל'. כך שנשאר לי רק לטוס".
בשבועיים האחרונים היא נמצאת בביקור מולדת בארץ, שכן הליגה האוסטרלית מצויה בפגרה. רק שהיא זקוקה לכדור הכתום לידה ומתחילת החודש היא מככבת באס"א ירושלים מהליגה הלאומית.
"כבר כמה חודשים שיש פגרה באוסטרליה והכדורסל אכן חסר לי", צוחקת יעקב. "בזמן הזה שמרתי על כושר, שיחקתי עם הבנים. אף פעם לא התנתקתי מכדורסל ליותר משבוע, ואשמח לשחק כמה שרק אוכל. אפילו עד גיל 50. אין לי שאיפה לעשות מהכדורסל קריירה מקצוענית, אלא לשלב אותו עם עבודה. אולי כמהנדסת תעשיה וניהול".
היא מתכוונת להישאר פה עד מאי ואז לחזור לאוסטרליה לעונה שלישית, כשהמטרה היא לחתום באחת הקבוצות מוויקטוריה, שם כבר מכירים אותה. "תמיד כיף לעשות את מה שאתה אוהב, ועוד בארץ זרה", צוחקת הגארדית הצעירה.
יעקב החלה לשחק בגיל 13 במחלקת הנערות של הפועל ראשל"צ, כעבור שלוש שנים עברה למכבי ראשל"צ וחזרה למועדון האדום. כשהייתה בת 17 בלבד עלתה לקבוצה הבוגרת בליגת העל, אז תחת הדרכתה של שירה העליון.
בראשל"צ שיחקה תשע דקות בממוצע לערב, וקלעה בהן 2.4 נקודות, אבל במשך העונה חזרה לקבוצת הנערות כחריגת גיל. ב-2015 חתמה לשנתיים ברמת השרון, אבל באמצע העונה הראשונה התייאשה.
"היה שלב מסוים כששיחקתי בליגת העל שבו הבנתי שזה לא העתיד שאני רוצה לעצמי", משחזרת יעקב. "מה שקרה בפועל לא ענה על הציפיות שלי מכדורסל מקצועני".
לאחר חצי העונה ברמת השרון עברה השחקנית גם בהפועל פ"ת מהלאומית, אבל, כאמור, החליטה לוותר. והיאוש הזה לקח אותה עד אוסטרליה. כסף גדול היא לא עושה שם, ובמקביל לכדורסל היא מאמנת נערות במכבי ווריורס ועובדת במקביל גם כבריסטה. בין לבין היא לומדת באוניברסיטה הפתוחה לתואר ראשון בתעשיה וניהול.
אז למה את לא חוזרת ארצה?
"הכרתי בן זוג, ישראלי-אוסטרלי בשם דורי (32), ונשארתי שם יותר זמן משתכננתי. בעיקר בגללו", מודה יעקב.
ומה ההורים אומרים על הטיול הקצר שנמשך כבר לא מעט זמן?
"שאלה טובה. לא היה להם מושג לאן אגיע במסע שלי. אבל הם תמכו בי לכל אורך הדרך. ברור ששאלו תמיד מתי אני חוזרת, אבל ידעו שאני בידיים טובות ולא לבד. אחרי שהכרתי את בן זוגי, לפני שנה, היה להם קל יותר. הם מאושרים שטוב לי, אבל מזכירים לי שצריך מתישהו גם לחזור לארץ לתמיד".
החברות מהארץ בטח מקנאות?
"הרבה חברות שלי שאלו, התעניינו והיו רוצות לחוות גם הן משהו דומה. הן אומרות שקיבלתי החלטה טובה, וגם אני מרוצה ושלמה עם מה שבחרתי לעשות".
איך מתייחסים באוסטרליה לכדורסל הנשים?
"שיחקתי בליגה של מחוז ויקטוריה, שבה מתבססים בעיקר על יכולת אישית. יש שם הרבה גבוהות, המשחק יותר קבוצתי, טקטי והולך בעיקר פנימה. הרושם שלי הוא שכדורסל בכלל לא ממש מעניין את האנשים פה. הבנות כולן ב'נט בול', שהוא ענף שבארץ לא שמעו עליו בכלל".
והרמה?
"הליגה שבה אני משחקת היא ברמה של הליגה הלאומית בארץ. בצפון אוסטרליה זה כבר תחתית ליגה לאומית. הליגה הבכירה, ה-WNBL היא ברמה של ליגת העל, לא מעבר לכך. אם מישהי רוצה להתקדם בכדורסל - אז לא פה. אבל אם מישהי מחפשת חוויה מיוחדת - שתגיע”.
לאור מה שקורה בעולם בשנים האחרונות, נתקלת באנטישמיות?
"אולי שומעים פה על מקרה-שניים כזה בשנה. אוסטרליה היא מדינה של מהגרים. יש פה אנשים מכל העולם ולתושבים לא איכפת אם אתה מגיע מישראל או לא. מקבלים פה את כולם, ואין הרגשה לא נעימה. כשאני אומרת שאני מישראל - דווקא מתעניינים ולא מרימים גבה".
בתור מי שגדלה בהפועל ראשל"צ, כמה הופתעת מההצלחה של הקבוצה העונה עם סגל שכמעט כולו בנות צעירות שגדלו במחלקה?
"את רוב הבנות אני זוכרת מהתקופה שבה הן שיחקו במחלקת הנערות. כולן מוכשרות מאוד, אבל אני זוכרת באופן מיוחד את דניאל קארש שתמיד הייתה השחקנית בעלת מוסר העבודה הכי חזק במועדון. עקבתי אחריהן גם במהלך העונה ובחצי גמר הגביע. אני לא מופתעת, ובהחלט שמחה שהן מצליחות".
