1 צפייה בגלריה
"הקברן" בשנות ה-90
"הקברן" בשנות ה-90
"הקברן" בשנות ה-90
לא משנה אם אתה חובב, אוהד או מאמין בהיאבקות המבוימת היטב ה-WWE.
על דבר אחד יהיה תמיד קונצנזוס מלא.
השם "הקברן" בתרגום לעברית או "האנדרטייקר" בלעז, תמיד יזכיר, יהדהד ויעביר בנו סוג של צמרמורת.
לצד השמות שלכולנו ישמעו מוכר, כמו: האלק הוגאן, שון מייקלס וקווין ואן אריק המיתולוגיים, דמותו של "הקברן" תיזכר לנו לנצח כדמות מסתורית ואפלה, שתרעיד אותנו בכל פעם שנשמע את הגונג הגואל, המוסיקה הקודרת וכמובן החושך באולם, בכל פעם ופעם שהוא צועד.
"הקברן" מלווה את את ילדי שנות ה-90', כדמות המיתולוגית של אחת מההצגות הספורטיביות הגדולות בהיסטוריה: ה-WWF או בשמה הנוכחי, WWE: ארגון ההיאבקות הבידורית הפופולרי בעולם.
"האנדרטייקר" מתנשא לגובה של 2.08 והזריזות, היכולת האתלטית המרשימה בזירה לאדם בגודל שלו העניקה לו את התואר פנומן.
כזה שקופץ גבוה מעל החבלים, כשכמעט ואי אפשר לשים את האצבע על הרבה ספורטאים לאורך השנים (בכל ענף שהוא) שהצליחו להתנהל ברכות ובקלילות בשונה מאדם גבוה, כבד וטיפוסי כמוהו.
כן. ה-WWE הוא הצגה, הכל מתוסרט מראש, המתאבקים הם שחקנים מקצועיים ועל אף הידיעה הזו, זה גורם למיליונים ברחבי העולם להתחבר לעלילה, לדמויות, לדרמות, ללוחמה הפיזית, לאקשן בזירה ול"שואו" הגדול שמביא איתו הענף.
קשה לכנות את ה-WWE, ספורט, על אף שכל הדמויות והמתאבקים בו הם ספורטאים לכל דבר: חלקם הלא מבוטל התחרו באולימפיאדות, התאגרפו בכל העולם וחלקם לוקחים חלק פעיל גם היום, בארגוני אמנויות הלחימה דוגמת MMA או UFC.
ל-WWE תכניות שבועיות ברחבי ארה"ב ואירוע מסכם גדול פעם בחודש.
גולת הכותרת של ה-WWE הוא אירוע ה"רסלמניה" שנחשב לאחד מעשרת אירועי הספורט הגדולים בעולם מדי שנה מבחינת הקהל, הרייטינג וההכנסות.
הענף סוחף מיליונים ברחבי העולם ואפילו כאן בישראל, קהילות היאבקות גדולות ומתפתחות למוצר המלהיב.
את "הקברן" גילם לאורך כל השנים מארק קאלאווי, שנחשב לאחד הסמלים הגדולים של הארגון, כזה שלעולם לא נטש את החברה ונחשב למוערך על ידי כל "עולם הרסלינג".
בשנת 1994 ולראשונה בישראל, ה-WWE ערכו ביקור גם בארץ הקודש, במופעים שכללו קרבות של מתאבקי העבר: טטאנקה, באם באם ביגלו ז"ל, רייזר רמון וכמובן "האנדרטייקר" מלווה בנושא כליו האגדי, פול ברר.
זו הייתה שנה הראשונה והיחידה שהארגון הופיע בארץ בהופעות: מחולון ב"אולם הפחים" ועד היכל יד אליהו בת"א.
התחושה הזו, שפעם לפני יותר מ-20 שנה, המוסיקה האפלולית נוגנה גם בחולון באולם אולי הכי צנוע אי פעם שהארגון האמריקאי גדול הופיע בו, היא פיסת נוסטלגיה בלתי נשכחת שאי אפשר שלא להתרפק עליה.
מאז אותה הופעה ולמשך קרוב ל-25 שנים נוספות, "האנדרטייקר" המשיך ללוות את האוהדים והמעריצים הרבים והפך להיות חלק בלתי נפרד ממופעי ה"רסלמניה" הגדולים.
אחד החלומות הכי גדולים שלי היה לשמוע ולראות את "הקברן" צועד במו עיניי אל זירת ה"רסלמניה". לשמחתי, הצלחתי להפוך למשהו כמו אחרון האוהדים, שעשה זאת ב"רסלמניות" 28 ו-30 שנערכו במיאמי ובניו אורלינס, בהתאמה.
ב"רסלמניה" 28 זכיתי למפגש חד-פעמי עם פול ברר שהיה במשך שנים רבות נושא הכד האגדי של "הקברן".
לעולם לא אשכח איך דיברתי איתו על המופע ההוא בחולון ועל כך שהשיב לי שהוא "נהנה בישראל ולא ישכח אף פעם את הביקור במדינת היהודים".
זה, היה גם הזיכרון האחרון שלי מפול ברר שהלך לעולמו בדיוק שנה לאחר מכן.
לחוש את האוהדים מסביב מכל הגילאים (גם 70 פלוס) מדברים על הקרב הבא כאילו זה הרבה יותר מברצלונה של מסי או מריאל מדריד של רונאלדו, מספר בדיוק את הסיפור הגדול של ה-WWE עבור העם האמריקאי ורבים אחרים ברחבי העולם.
אחרי האירוע הבלתי רגיל שחוויתי, אפשרתי לעצמי ללכת פעם שנייה למשהו של פעם בחיים, סיבוב שני ב"רסלמניה" 30 שהתקיימה שנתיים לאחר מכן בניו אורלינס, לואיזיאנה, לפני שלוש שנים בדיוק.
שום דבר לא הכין אותי לכך שב"רסלמניה" הזו שנכחתי, האנדרטייקר יפסיד לראשונה בתולדות האירוע וישבור לבבות של קרוב ל-100 אלף איש ביציעים ומיליוני צופי טלוויזיה ברחבי העולם. שראיתי סביבי אנשים זועקים וצורחים מכאב, הבנתי כמה הענף הזה גדול מהרבה דברים אחרים שיצא לי לסקר.
השבוע, אחרי 27 שנים בדיוק, אחרי שהספיק להופיע שנתיים נוספות באירועי "רסלמניה" ולנצח שוב על אף שבירת הרצף (23 ניצחונות מול הפסד), "האנדרטייקר", גיבור ילדותי, הפסיד בפעם השנייה.
רק שהפעם הזו הייתה גם אקורד הסיום.
"הקברן" שם את הכפפות, המעיל השחור והכובע במרכז הזירה ונעלם עם מסך העשן אל תוך האדמה בדרך הכי דרמטית ואופיינית כמו שרק הוא יודע.
תחושת החושך באצטדיון, המון הקהל הצורח שהגונגים נשמעים ברקע, תלווה אותי לנצח, ולמרות שלכולם ברור שעכשיו זה הסוף, הייתי רוצה להאמין ש"האיש המת", אף פעם לא באמת מת או ימות.