אליפות אירופה האחרונה בסמבו, שננעלה לה בשבוע שעבר בחיפה, הייתה מוצלחת מאוד למשלחת הישראלית, אבל בייחוד, כמה שזה יישמע מוזר, למשפחת שינדלר מנס ציונה. שלוש מדליות הביאו הביתה האחיות ממועדון "עצמה אתלט" ראשון לציון. עמית (18) קטפה את הארד בתחרות הבוגרות, ספיר (16) עמדה פעמיים על הפודיום והוסיפה לארון מדליית כסף בתחרות הקדטיות וארד בנוער. "האמת, התרגשנו, כל אחת בשביל השנייה", הודו השתיים, כמעט באותה נשימה.
"אני ממש שמחה שאחותי מנצחת בקרבות, מבחינתי כל ניצחון שלה זה ניצחון שלי", הסבירה עמית. "אנחנו כוח אחד, משפחה אחת וממש מחזקות וגאות אחת בשנייה".
ספיר מסכימה: "שתינו מתאמנות באותה קבוצה, וכמעט תמיד באותן שעות. יש לנו כל יום אימונים מגוונים, אימוני טכניקה, קרבות וחדר כושר. לספורט יש מקום מאוד מרכזי בחיים שלנו. בפעם הראשונה שעמית ואני היינו אמורות לעלות לקרב זו נגד זו בתחרות לא רשמית מאוד חששתי, לא רציתי שמערכת היחסים בינינו תיפגע בגלל הספורט, כי אני לא מתכוונת לוותר בגלל שאנחנו אחיות. מאז התחרינו כמה פעמים בודדות, פעם אני ניצחתי ופעם היא ניצחה והקשר בינינו רק התחזק והתחרותיות מעולם לא פגעה ביחסים בינינו".
עמית: "כמו תמיד בין אחיות, שמאוד קרובות אחת לשנייה - לפעמים יש חיכוכים אבל תמיד אנחנו מפרגנות אחת לשנייה".
הדרך לסמבו
מה זה בעצם סמבו, אתם שואלים? זו אמנות לחימה מודרנית, ספורט קרבי ושיטה להגנה עצמית שפותחה בברית המועצות לשעבר והוצגה כספורט רשמי על ידי ועדת הספורט בה ב־1938. לא מדובר בספורט אולימפי, אך כזה שתופס תאוצה ומצליח מאוד מבחינה הישגית בישראל.
איך הגעתן בכלל לסמבו?
עמית: "הכל התחיל מאבא, שיום אחד כשהייתי בת תשע פשוט לקח אותי לשיעור ניסיון אצל אליס שלזינגר (הג'ודואית האולימפית לשעבר, ר.ו) שלימדה ג׳ודו בראשון לציון בפרויקט אתנה. כמה ימים לפני זה הוא פשוט ראה מודעה בעיר על הפרויקט והחליט לנסות. אני זוכרת את השיעור הראשון, הייתי ילדה קטנה, האולם בראשון היה ענק, וזוכרת את עצמי עושה המון גלגלונים. אחרי כמה שנים המועדון שלנו ביוזמתו של פבל מוסין החל ללמד גם סמבו והתחלנו להשקיע בזה יותר ויותר עד שהפכנו את הסמבו לספורט עיקרי עבורנו. אליס היא מקור השראה עבורי, מקצועית, מחזקת, מעודדת, מכוונת מטרה ויודעת להיות קשוחה מאד כשצריך".
ספיר: "אחרי כמה שנים שעמית התאמנה ואני קצת גדלתי, אבא יום אחד פשוט לקח גם אותי לשיעור ניסיון. אני חושבת שבהתחלה הבעתי התנגדות ללמוד ג׳ודו ומהר מאוד התאהבתי בספורט ובחוויה. על אף הקושי, האימונים עם אליס היו ממכרים. בהמשך השנים המועדון החל ללמד גם סמבו תחרותי וככה התחלתי".
אני מבין שההורים מאוד מפרגנים.
ספיר: "מאוד, אבא שלי מאוד בעניין ועוזר בכל דרך אפשרית, הוא מסיע אותנו מתי שצריך, מגיע לכל התחרויות ונותן לנו הרבה תמיכה, אהבה ומוטיבציה".
עמית: "ההורים עד היום מימנו את כל מה שרק היינו צריכות כמו השתתפות בטיסות לחו"ל. האמת שאבא שלנו פשוט לא יכול בלעדינו, וגם כשאנחנו מתחרות בחו"ל הוא מגיע לכל התחרויות. המאמנים כבר חושבים שהוא קרציה, ואנחנו חושבות שהוא מלך העולם".
ההורים הגאים
"כשהבנות שלי מתחרות, קצב פעימות הלב דופק במקסימום", צוחק האב הגאה חיים. "אני מאוד מתוח ומאוד חושש מפציעות, אבל מאמין בבנות שלי בכל ליבי, ויודע שאין מחסום שהן לא יוכלו לעבור. חשוב לי גם לומר שאני אוהב את הבנות שלי בדיוק אותו הדבר וללא תנאים גם כשהן מנצחות וגם כשהן מפסידות, עצם ההתמדה וההתמודדות שלהן בתהליך הזה מסב לי גאווה גדולה והמדליות הן רק בונוס".
האמא שלומית: "לפני כל תחרות אני מפחדת שהבנות ייפצעו ולהגיע לתחרויות זה ממש קשה לי. מגיעה רק כאשר הן ממש מתעקשות שאבוא ואז במהלך הקרבות אני פשוט לא נושמת. אני הכי מאושרת וגאה בהן, הן אלופות אמיתיות ולא רק בגלל המדליות, אלא גם בגלל כל הדרך שהן עושות".
סמבו נשמע ענף מאוד אלים. זה באמת ככה?
עמית: "הייתי יותר מגדירה את הענף שלנו כתובעני, אגרסיבי ופיזי וכפוטנציאל אפשרי לפציעות כמו בלא מעט ענפי ספורט אחרים, אבל לא אלים. אנחנו מתחרות בסמבו ספורטיבי שיותר דומה להיאבקות וג׳ודו".
האם יוצא לכן להתאמן יחד?
עמית: "אנחנו עובדות הרבה יחד וכבר עשינו הרבה קרבות אחת מול השנייה. אנחנו לא באותה קטגוריית משקל וגיל ולכן לא נפגשות אחת עם השנייה בתחרויות רשמיות. ספיר אחותי מאוד מקצועית וחזקה ותחרותית, ואני פוחדת שיום אחד היא עוד תנצח אותי במכות בבית".
ספיר: "אני עובדת הרבה עם אחותי, היא יותר טובה ממני והיא יום אחד בדרכה שלה תמצא את הדרך להיות אלופת עולם".
מפריע לכן שמדובר בענף לא מסוקר תקשורתית?
עמית וספיר מסבירות יחד: "הסמבו בארץ הוא ענף בעלייה מתמדת ואנחנו מאוד מתרגשות להיות חלק מהתהליך הזה. יש מדינות באירופה ובעולם שבהן הסמבו הוא כמו ספורט לאומי ומאוד פופולרי ומסוקר תקשורתית. מבחינה תקשורתית בארץ, אנחנו מאוד מתרגשות מכל כתבה ואולי דווקא העובדה שהספורט לא מסוקר כמו ג׳ודו או כדורגל, הופכת אותו למיוחד יותר".
