כבר במרץ האחרון, לקראת סיום העונה, אבי בן שימול, אז עוד שחקן מכבי חיפה, הרגיש שזה לא זה. "בצורה הכי פשוטה: הגוף אמר את שלו", הוא מסביר. "הגעתי לסיטואציה שהעונה היתה רק סביב רופאים.
"יש כאב, ומגבלות, ולא הצלחתי להתגבר על זה בשום צורה. הרגשתי כל אימון או משחק שזה מחזיר אותי כמה ימים אחורה. כשיש רצף משחקים - אני בכלל לא מתאמן. לא רציתי שזה יהיה ככה. הרגיש לא נכון ולא בסדר משום מבחינה. לא מבחינת הגוף שלי ובטח שלא מבחינת הקבוצה".
הרגע הגדול: אליפות עם מכבי ראשון
בן שימול חיכה עד לסיום העונה ובתחילת החודש החליט סופית לתלות את הנעליים. בלי רעש וצלצולים. בשקט־בשקט, בלי שאף אחד כמעט הרגיש. "תמיד אמרתי שאשחק עד שהגוף לא יוכל יותר, וזה מה שקרה", הוא מספר בשלווה, רגע אחרי הודעת הפרישה.
מה שכן, ליגת העל שלנו תרגיש את זה טוב מאוד על בשרה. בן שימול בן ה־36 הוא לא עוד שחקן. המספרים יכולים לספר את הסיפור בצורה הכי טובה: 425 הופעות בליגת העל (מקום שביעי בכל הזמנים), 1,746 אסיסטים (הסגן של מאיר טפירו), זכייה עם מכבי ת"א בגביע המדינה וביורוליג (בגמר הבלתי נשכח מול סקיפר בולוניה) ובעיקר אליפות אחת עם מכבי ראשל"צ (2016) - הקבוצה בה יש שיגידו שהיה אחד הכוכבים והסמלים הכי גדולים בעשור הקודם.
"אם נוכל לחזור לדברים בדיעבד, כולנו נהיה מיליונרים. אני לא מצטער על כלום, אבל יודע שיכולתי להיות הרבה יותר"
"עד היום אני תמיד אומר שהאליפות ההיא, לפחות בקטע ההישגי, זה ההישג הכי גדול בקריירה שלי", משחזר בן שימול. "זה אפילו לא הטייטל עצמו. זו קבוצה שהיינו בטוחים אז שאנחנו יכולים לנצח כל אחת. עברנו את מכבי ת"א בחצי הגמר וידענו שאנחנו טובים ממנה. גם בגמר המשכנו לעשות את העבודה. עוד בתור ילד החלום הטהור היחידי שהכרתי בכדורסל היה לקחת אליפות ממכבי ת"א".
מה למעשה עבד במכבי ראשל"צ של אותה עונה?
"החיבור. גרעין של קבוצה אלופה נשען בדרך כלל על שלושה-ארבעה שחקנים מרכזיים. בזמנו בראשל"צ היו לנו תשעה או עשרה. כל מי שעלה, כולל הצעירים, היה פקטור. זה כוח אדיר".
בן שימול, תושב הוד השרון, גדל וצמח במכבי ת"א, אבל שיחק לאורך הקריירה בעשר קבוצות שונות.
החל מגליל עליון, דרך עירוני ר"ג, עירוני אשקלון, מכבי ראשל"צ, מכבי חיפה, הפועל אילת, בני הרצליה, מכבי אשדוד ומכבי חיפה. אצל הכתומים בבית מכבי בילה את הזמן הארוך יותר: ארבע עונות, בשתי קדנציות שונות. הוא נשוי ואב לשלושה ילדים: אמה (6), אורון (4) ולירי (2).
איך המשפחה לקחה את זה שהחל מהעונה הבאה כבר לא תהיה במגרשים?
"את האמת, בסדר. בעיקר בגלל שזה היה תהליך שנבנה בהדרגה, זה לא נחת עליהם בבום לגמרי. כחלק מההדרגה, הם עברו איתי את כל השלבים יחד".
נו, ומה הצעד הבא שלך? אולי לפתוח בקריירת אימון?
"כרגע לא. קיבלתי הצעות כאלה ואחרות בתחום. התשובה שלי מאוד ברורה לכרגע כי זו התחייבות מאוד חשובה".
אתה יודע, יש שני סוגי שחקנים שפורשים. אחד שממשיך לעקוב אחרי כל דבר שזז בכדורסל הישראלי ואחר שמתנתק לגמרי. באיזה צד אתה?
"תופתע, אבל אף פעם לא עקבתי אחרי כדורסל. אני גם לא חובב ספורט גדול. כן, מאוד אוהב כדורסל ומדבר עם חברים שמשחקים על בסיס יומי. אני עדיין יודע מה צריך לעשות ואיך. ועדיין, אני כן יודע שאני אוהב לשחק, לא ברור מה עוד. את כל שאר התפקידים למדתי מהצד של שחקן. אני כן אוהב את המקצוע הזה וטבעי ששואלים אותי אם אני נשאר בתחום. אבל גם יכול להיות שזה לא יעניין אותי. כרגע עדיין בהתרגשות של מה שעברתי".
טוב, בוא בבקשה ניגש לשלב הסיכומים. מי בעצם המאמן הכי גדול שהתאמנת תחתיו?
"את האמת, כולם. בגלל שכדורסל הפך לי למקצוע, מרגיש שלקחתי מכל אחד פתרונות לסיטואציות שהיו לי. חיברתי את כולם ביחד למה שאני היום. מבחינת שמות, עברתי את כולם. עודד קטש שעוד גדלתי עליו כשחקן, אריק שיבק, ארז אדלשטיין, אפי בירנבוים. כשהם אימנו, ידעת שנמצאת בקבוצה אישיות. מן הסתם כשאתה צעיר - אתה גם מסתכל עליהם אחרת".
"האליפות היתה ההישג הכי גדול. עוד בתור ילד החלום הטהור היחידי שהכרתי בכדורסל היה לקחת אליפות ממכבי ת"א"
שחקן ההתקפה הכי טוב שפגשת?
"דונטה סמית'. אמנם לא יצא לי לשמור עליו, אבל כשהוא שלט במשחק, הוא דרש מאיתנו כקבוצה הכי הרבה. חתיכת כאב ראש. גם גלן רייס ג'וניור, ברמת שליטה בליגה, היה אבסולוטי, עשה מה שרצה".
השחקן שהכי נהנית לשחק איתו?
"חייב להגיד עידן זלמנסון. גם כי שיתפנו פעולה הכי הרבה שנים ברצף. היה שיתוף פעולה מדהים, גם כשאנחנו לא על המגרש. עידן תמיד הבין אותי. על הפרקט, ידעתי שאני יכול להגיע לאן שאני רוצה".
פיינל־פור או סדרות? שאלו את הקהל
מהו הרגע הכי קשה בקריירה?
"זה סיכום שאני עושה עם עצמי, והרגעים הקשים והכואבים היו דרמטיים באותה נקודת זמן. בפציעה שלי ב־2015 חשבתי שזה הסוף וזה נגמר. המשכתי להתאושש ואז הגיעה עוד פציעה. אלה היו רגעים קשים, אבל היום שווים לי המון כי לימדו אותי".
במבט לאחור, אתה מרגיש אולי פספוס, שיכולת להשיג יותר בקריירה העשירה שלך?
"לאורך כל סיטואציה לקחתי את ההחלטה הכי נכונה שחשבתי לנכון. אם נוכל לחזור לדברים בדיעבד, כולנו נהיה מיליונרים. כמו להגיד שגוגל יתפוס יום אחד. לא מצטער על כלום, אבל יודע שיכולתי להיות הרבה יותר. וזה בסדר, זה חלק מהעניין".
בתור אחד שרואה היום את הכדורסל מבחוץ, אתה בעד סדרות פלייאוף או פיינל־פור - השיטה בה זכית באליפות היחידה שלך?
"אני בעד הכדורסל ואת זה צריך לשאול את האוהדים. כרגע יש אוהדים מאוד טובים לענף. אני בעד לעשות את זה איך שהאוהדים חושבים שזה נכון. כי הרי בכל זאת, קובעים שיטה לפני תחילת עונה וכל הקבוצות יודעות את זה. תנו לקהל את מה שהוא דורש ואל תנסו להתאים אותו אליכם. משם תבוא התשובה לשאלה שלך".
לסיום, החלטת כבר מה אתה הולך לעשות בעתיד?
"הצעד הבא קורה. יש דברים שעשיתי לפני ואני עושה גם עכשיו, נגדיר את זה בתחום העסקים. יש לי אפשרות עכשיו לקחת זמן לעצמי, לחשוב מה אני רוצה. אם זה יהיה גם בכדורסל, אז לא ברמה של המגרש. עד עכשיו עשיתי משהו שאני מאוד אוהב, ולכן אני רוצה למצוא עוד משהו שאיהנה ממנו".
