"עדיף היה שעל האליפות האחרונה שלי לא תהיה כוכבית, אבל כן - היה לסיום הזה בצל הקורנה גם צד מיוחד. לא מזמן התבדחתי עם החברים שלי ממכבי ראשון, ואמרתי להם שלאור הנסיבות בעצם לא ממש פרשתי ושהרוח שלי תמשיך לרחף ב'בית מכבי' ותיכנס בשחקנים - כך שאמשיך להשפיע".
יואב נאמן פרש ממשחק פעיל בגיל 40, ומכבי ראשון והכדוריד הישראלי כבר לא יהיו אותו הדבר לעולם. נאמן הביא איתו תשוקה, ניצוץ ו'לוק' יחודיים שאי אפשר היה שלא לאהוב, או לפחות להעריך. גם היריבים שלו לא היו יכולים לכעוס עליו, כי הכדוריד שלו היה כזה שלא היה יכול להיות אמיתי ונוגע ממנו.
אהבה בוערת
נאמן, מנהל אצטדיון האתלטיקה בראשל"צ, בעל למיטל ואבא ליונתן (10.5), שי (6) ובר בן השנה וחצי, מעולם לא נפרד מהחיוך הילדי שלו. גם כשהתלתלים שלו הלבינו. היה אמון על ההדר הז'בוטינסקאי של המשחק. הוא אולי לא היה שחקן מבריק כמו יוסי אוסלנדר, וגם לא בעל זריקה חזקה כמו של תמיר אילדיס, אבל הסה"כ שלו היה המרגש והאיכותי מכל מי שצמח באגודה הצהובה אי פעם.
"נכנסתי באופן מאוד חיובי לעונה האחרונה, עם הכי פחות לחצים שהיו לי זה המון שנים. נהניתי מאוד מהעונה שעברה, ולמעשה היא הייתה הטובה ביותר שלי בשש השנים האחרונות. רציתי שזה יימשך. שאלתי את עצמי בשנים האחרונות אם לפרוש ומתי. אם לפרוש בשיא? והבנתי מזמן שהתודעה שלי מונחת במקום שבו או שעברתי כבר את השיא או שלא הגעתי אליו עדיין... ולכן המשכתי לשחק בטבעיות. העונה עצמה אמנם נקטעה באופן לא טבעי, אבל איך אני יכול להלין על משהו כשאני פורש עם תשע טבעות אליפות?".
אבא שלך היה סמל במכבי ראשון. אמא שלך ליוותה אותו ואת הקבוצה ומעורבת מאוד. למעשה לא היתה לך ברירה אלא להיות כדורידן.
"הדרך לפעמים חכמה יותר מההולך בה. כילד היתה בי אהבה בוערת לכדור. הייתי טוב בכל משחקי הכדור ובכיתה ו' שיחקתי כדורסל במקביל לכדוריד. אבל אני זוכר שבכיתה ט', בגיל 14.5, אמרתי לעצמי: 'אני אוהב כדוריד יותר ממה שאבא שלי אי פעם אהב'. היום אני לא יכול לחשוב על משהו שהיה מביא אותי לגבהים כאלה של אושר. שום ספורט אחר".
בכדוריד אין כסף גדול, אין תהילה ממש.
"האהבה למשחק מנצחת את הגורמים האלה, 'ביי פאר'. החוויה והמסע היו כל כך חד פעמיים. אספתי את החברים הכי טובים שלי בענף הזה".
את נשמע מאוהב, עדיין בתוך החלום והפנטזיה. לא כמו רבים מעסקני הענף שרובם נוטים להתמרמר ותמיד לקונן על משהו.
"זה עניין של תיאום ציפיות. גם כשהיו לי פנטזיות לשחק בקיל או בברצלונה ראיתי את החיים שלי עם דברים נוספים חוץ מהכדוריד - כשהכדוריד מחבר את כולם. לא הוגן לבכות על מה שאין לך כשאתה מקבל כל כך הרבה. תמיד ידעתי, ואני עדיין יודע, מה הרווחתי מהכדוריד".
עוד צד חריג בך היתה העובדה שלא התחברת לצד האלים והמלוכלך שקיים בענף.
"היו בכדוריד בארץ שנים מאוד אלימות. וזה לא שהדבר לא נגע בי. האינסטינקט שלי רחוק מכל זה. הקטע האלים לא עושה לי טוב. הייתי בר מזל בכך שתמיד היו סביבי שחקנים חזקים שלא היה אכפת להם גם להתלכלך בקטע אלים, אז יכולתי להישאר נקי. ולא שהייתי בחור חלש. ובוא, לא כל ספורטאי צריך להיות מודל לחיקוי. לפחות חצי מהספורטאים לא בוחרים לשמש דוגמה, וזה בסדר. ביני לביני החלטתי להיות דוגמה. ובמילה 'ספורטאי' טמונים המון ערכים. זה דבר שהוביל אותי".
ההצעה מהפועל
גם הדרבים לא הוציאו ממך את 'הילד הרע' שבך.
"אני לא שונא את הפועל ראשון יותר מאף אחד אחר, וכנראה שהכי פחות מכולם. בלי קשר למי שיחק, משחק וישחק או ינהל שם, כי יש להפועל את הערכים שהם הכי קרובים למכבי ראשון. בעולם הכדוריד שלנו שתי האגודות הן יוצאות דופן לטובה. בטח בכל מה שקשור למחלקות הנוער, בתיה"ס לכדוריד, המצוינות, ומה שהן מנחילות למי ששייך אליהן לאורך שנים. לקהילה שהן יוצרות. כל ילד שם מתחנך על אהבת הניצחון. ואתה רואה שמי שמגיע משם תופס את המשחק אחרת".
עידן מימון אמר פעם שהוא לעולם לא היה יכול לעבור למכבי. לך יש אמירה דומה? בניגוד לעידן, סמלי אחרים כמו דורון דיין, דוד עמר אריאל רוזנטל ואחרים החליפו חולצות.
"זה עניין אישי ואני לא שופט אף אחד. לא, אני לא הייתי עובר. ינקתי את מכבי מגיל אפס. כילד ראיתי את מכבי לוקחת אליפויות בשנות ה-80, ראיתי אותה מאבדת את ההגמוניה, עברתי איתה כשחקן שנים שחונות - ויחד עם יוסי גבע וגלעד מאור החזקתי בחיים את החלום להחזיר את מכבי להיות גדולה שוב.
אז למה לעבור? מה זה היה עושה? לא הייתי רוצה לחרב את המורשת שלי ולשבש את החוויה שלי. והחוויה שלי היתה להיות מברי המזל - כמו ביל ראסל, לארי בירד, פרנצ'סקו טוטי או פאולו מלדיני - ששיחקו רק במועדון גדול אחד. קיבלתי הכל ממכבי בכל המובנים, ועד שלא הגיעה לחיי אישה ואיתה ילדים ומשפחה - לא בערה בי אהבה שהשתוותה לאהבה של מכבי. רק לשאלה מה אהבתי יותר, לשחק כדוריד או את מכבי ראשון - לא היתה לי תשובה חד משמעית. עד היום...".
הפועל רצתה אותך.
"הייתי בן 19-20 כשהפועל היו בצ'מפיונס ליג. היה להם את ג'וני אולייניק קיצוני יד שמאל אבל לא היה שום פרוספקט מהנוער בעמדה הזאת, והם הביעו עניין די גדול. עוד לפני שההצעה הגיעה לדלתי, יוסי גבע פטר את זה בתשובה שלילית מיידית ומוחלטת. ההצעה החמיאה לי הכי בעולם, אבל בתוך תוכי אמרתי: 'אין סיכוי, אין סיכוי, אין סיכוי שאלך להפועל'".
זוכר את האווירה שהיתה במועדון כשעלית לבוגרים?
"הייתי בן 17, וזאת היתה השנה הראשונה של המועדון בגן נחום. אני זוכר עדיין את ההתרגשות שלי ברגע שהודיעו לי שאני הולך להתאמן עם הבוגרים. עשיתי במכנסיים. זיוי זילברברג אימן אותנו. בסגל היו שחקנים כמו דוד עמר, גיא מרום וטל לביא השוערים, תומר רום, סשה ביצ'קובסקי המרכז שהגיע מנס ציונה ורק שיחק כשכל השבוע הוא היה בטיפולים. וגם איתי גיסין שהיה כוכב, אסף יזרעאלי, אלעד שובל. קבוצה טובה, אבל לא היינו קרובים לרמה של הפועל באותם ימים. תומר רום קיבל אותי, ואמר לאמא שלי: 'תכיני עוגה, הבן שלך הולך להבקיע גול ראשון בבוגרים'. התרגשתי מכל רגע, רק מלרוץ איתם ביחד".
"תקופת הקורונה עזרה לי לסגור מעגלים ולפרוש בשלמות ממה שמילא אותי כל חיי, כשאני יודע מה אני: כדורידן וספורטאי לפני הכל. הצלחתי לאכול את זה מכל הכיוונים. צחקתי, בכיתי, התרגשתי, סבלתי. נהנתי"
ומתי הרגשת שזהו - תקבל דקות ורספקט ואין דרך חזרה?
"רק בעונה השלישית שלי. נפתח אז חלון הזדמנויות, אחרי שעונה קודם לכן, השקיעו המון בקבוצה, עם קובי מימון כמאמן ועם הראל מוריץ וליאוניד דורשנקו כרכש. היתה לנו קבוצה מפחידה מבחינת סגל, וסיימנו במקום השביעי. ואז שוחררו רוב השחקנים ונשארנו דוד עמר, תומר רום, דורון בן עטה ואני - מצב מושלם לצעירים. דוד בא אלי בטרום עונה ואמר לי: 'נתתי כבר מיליון גולים בקריירה שלי, ולא מעניין אותי גול יותר או פחות. ברור שאני אוהב את הכדור, אבל עכשיו זה התור שלך ואדאג שלא תקבל מכות. רק תעשה את מה שאני אומר לך. ב-2001 כשהוא הושאל לנס ציונה הרגשתי שחתכו לי את גלגלי העזר...".
לא לקח הרבה זמן עד שנהפכת למנהיג הברור של מכבי ראשון. זה תמיד התקבל בכזאת טבעיות כמו שזה נראה מבחוץ?
"המאמנים תמיד נתנו לי את ההובלה, ואני רציתי לקחת. גלעד מאור פתח לי את המרחב הזה בלי הגבלה, וכשהוא עזב הייתי כבר בן 32 ובא אולג בוטנקו, אז מי כבר יערער על המעמד שלי בשלב כזה?".
היה לך קטע לא מלבב עם ג'ו מתתיה. נראה היה שאמרת: 'זה או הוא או אני'.
"זה מעולם לא נאמר. לא רציתי להגיד כזה דבר ולמזלי גם לא אמרתי. אני לא חף מאגו, וכשבגיל 35.5 ג'ו הוריד אותי לספסל - היה לי קשה לקבל את זה. ואני לא מצטער על מה שקרה - הייתי צריך לעבור את זה וללמוד איך להתנהל גם בסיטואציה כזאת. היתה לנו עונה טובה עם ג'ו. מקבוצה שלא ציפו ממנה להרבה הגענו לגמר פלייאוף ולגמר גביע. היה לג'ו חלק מכריע בהצלחה הזאת, ועדיין האגו שלי היה סוער. דיברתי עם יוסי ואמרתי לו 'בוא נסתכל ריאלית על הדברים. סיימתי עונה בגיל 36, שיחקתי בה הכי פחות בקריירה שלי, סיימתי חוזה שגם בו הורדת לי בשכר - אני לא רואה למה זה ישתנה. אם ג'ו ימשיך, אקבל פחות דקות, אהיה יותר ממורמר. אז למה לי?'. על הפרק נחה הצעה מאוד מפתה ממכבי ת"א, וגם קיבלתי את הרשות לדבר איתה. אחרי שבוע יוסי אמר שג'ו לא ימשיך, והייתי מרוצה. רווח לי שמי שהוריד אותי לספסל כבר לא יאמן אותי".
מה החזיק את המתח הבריא במועדון בשנים הקשות מול הפועל המפלצתית?
"יוסי גבע".
זהו, שתי מילים?
"יוסי היה הרוח המובילה, ואחריה הלכו הרבה אנשים שמכבי יקרה להם ולא הסכימו להתבטל בפני הפועל. הרוח של יוסי שמרה את הראש של מכבי מעל המים. בנוסף, התשתיות של מחלקת הנוער וביה"ס לכדוריד לא נעלמו ודור הענקים של הפועל נחלש. דור הזהב הרוסי פרש, דודי בלסר הלך לעניינים אחרים, דני ליבגוט עבר לנס ציונה, הראל מוריץ קרע רצועה צולבת. הרגשנו שמשהו יכול להשתנות לטובתנו".
וגלעד מאור היה האיש שידע למקסם את התהליך, או שזה היה קורה ממילא גם עם מאמן אחר?
"למאמן אחר היה לוקח יותר זמן. גלעד היה האיש הנכון מכל הכיוונים: חשב ויצר כדוריד, היה מוטיבטור ענק, ידע לנהל את המשאב האנושי, ליהטט מול ההנהלה. הוא הביא את דובי ישועה, את יוליאן סטראט ואת גל אברהם ו'ניד איי סיי מור?'. ראיתי אותם לידי והרגשתי בטוח שאנחנו כבר שם".
בכל שמונה השנים המדהימות שבהן זכיתם בשבע אליפויות היה על הגב שלך יותר מאשר על אחרים כדי לשמר את הרוח החיה והמנצחת. זה נתן או לקח ממך כוחות?
גם לקח וגם נתן, תלוי בתקופות. בשלוש הצלחות ראשונות, זאת היתה קבוצת חלומותיי כשבשנה השנייה איבדנו את דובי בפציעה, וגם את ג'ו ואת תומר יזרעאלי. משהו התערער והיה עלי הרבה עומס. בשנים האלו הייתי מאבד שני קילו ממשקל הגוף בשלושת השבועות של גמר הפלייאוף. אבל עם השנים ידעתי לטפל בזה יותר טוב, וגם יותר משהעגל רוצה לינוק רציתי להניק. להרים את החברים שלי. לשמוע שמישהו קיבל עוד אחוז אחד של אנרגיה. זה מאוד תרם גם לי. כשהיה קונפליקט בין שחקנים להנהלה דיברתי את הקונפליקט הזה מול ההנהלה, אבל היה קשה לי להסתיר את הנאמנות שלי לאגודה. האגודה יותר גדולה מכל שחקן, לא משנה כמה ניתן כשחקנים במגרש - אנחנו ברי חלוף והאגודה ממשיכה. אין ואקום".
וגם: בקשת סליחה
בוא נחלוק רגעים מרגשים שלך שלא בהכרח קשורים למשחק עצמו.
"היו במכבי ראשון שישה חבר'ה צעירים ממני שהתאמנו איתי בבוגרים, ושלושה מהם אימנתי במחלקת הנוער לשנה אחת, לא יותר. קיבלתי הזמנה לטקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1 של ששתם. מפקד בה"ד 1 אמר לי שהייתי המבוגר המשמעותי בחייהם. ויש גם הפוסטר שהיה תלוי במשך שנתיים בבית הנתיבות בנתב"ג בתערוכה של גדולי הספורט של האומה, עם תמונה שלי לצד מיקי ברקוביץ' ואלכס שטילוב. מיליוני אנשים עברו תחתיו".
תן עוד.
"אחרי ההפסד שלנו בגמר של 2013 יצאתי הרבה אחרי כולם מהאולם ואני רואה אוהד של מכבי ראשון שאותו אני מכיר היטב כשהוא בוכה. העיניים שלנו נפגשו. הבנתי פתאום עד כמה זה משנה וקריטי לאנשים. ב-2005, אחרי משחק האליפות הראשונה, יצאתי מנאות אשלים וראיתי ששברו לי את השמשה הקדמית עם תמרור עצור, ופרקו לי חתיכות מהאוטו. ואמרתי לעצמי: 'יא, אללה, אני בשלב הזה, אה? הגעתי לשם'. יש אינסוף רגעים כאלה".
אפשר נאום סיכום, בבקשה?
"אני לא יודע מאיפה להתחיל. תקופת הקורונה עזרה לי לסגור מעגלים ולפרוש בשלמות ממה שמילא אותי כל חיי, כשאני יודע מה אני: כדורידן וספורטאי לפני הכל. הצלחתי לאכול את זה מכל הכיוונים. צחקתי, בכיתי, התרגשתי, סבלתי. נהנתי. ועשיתי השלמה עם הכל. השלמה שזהו, שאני כבר לא אזרוק לשער את הכדור שאני כל כך אוהב. אשאר קרוב לספורט הזה תמיד ולקבוצה שלי. וימים יגידו עד איפה. שאלתי את עצמי אם אגיע אי פעם שוב בחיי לאותה רמה של סיפוק והגשמה עצמית - ולא היתה לכך תשובה חד משמעית, אלא יותר ברמה של 'תגיד תודה על 24 השנה האלו. מיליוני אנשים יכולים רק לאחל לעצמם כאלה חיים. עשית את הדבר שאתה הכי אוהב, קיבלת בעדו כסף, סוג של זוהר, סיפוק ואהבה - ואולי זה בסדר שההגשמה שלך עכשיו לא תהיה במקום של קריירה, אלא של איש משפחה ושל פנאי".
ו...
"הזמן חולף ואני אומר לעצמי שהמשמעות תהיה בתרומה לספורט, לחולל שינוי בכך שאבא שלי והנכד שלו למדו ועדיין לומדים את אותו מספר שעות חינוך גופני בבתי הספר שלהם. ואני עדיין חולם להיות שחקן כדוריד... לפני שאני הולך לישון אני עדיין מריץ מהלכי משחק בדמיון. זה לא יעזוב אותי אף פעם. אם הייתי לבד וללא משפחה - הייתי ממשיך לשחק עד הקבר. ולא משנה אם אעשה את זה טוב, אלא כי זה עושה לי הכי טוב... אני חייב להגיד תודה לרשימה ענקית של שותפים לדרך: שחקנים, מנהלים, ומאמנים, וזה יקח כמה ימים. ובסוף אני נשאר עם ההורים שלי, עם אשתי שידעה להכיל אותי כספורטאית לשעבר. וזה הזמן גם לבקש פעם אחת, קטנה, סליחה מחלק מהידידים שלי שלפעמים התבכיינתי ללא סיבה על אי הגינות שלהם, כי לא הייתי מספיק רגיש. וגם מהשופטים, שאת רובם הגדול אני מאוד אוהב ושנים קדחתי להם באוזן...".
